חצרות האקֶשֶה (Hackesche Höfe) הוא מתחם של שמונה חצרות מקושרות זו לזו, שהושלם ב־1906 סמוך לכיכר השוק האקֶשֶר מרקט (Hackescher Markt). במתחם, שנועד להקל על מצוקת הדיור ברובע הצפוף שוֹינֶנפירטֶל, שולבו דירות מגורים, בתי מלאכה ושימושים מסחריים, והוא נבנה בסגנון היוּגֶנדשטיל, הניכר במיוחד בחזיתות המשובצות אריחים צבעוניים בחצר הראשונה. בשנות ה־20 וה־30 היו כרבע מדיירי המתחם יהודים, ושכנו בו המֶנזָה של אגודת הסטודנטיות היהודיות ובית מחסה לנערות של אגודת הנשים היהודיות. לאחר מלחמת העולם השנייה הידרדר מצבן של החצרות (הקומוניסטים העדיפו להשקיע בבתי דירות חדשים) ורק אחרי איחוד ברלין היתה להן עדנה, כאשר התמקמו בהן אמנים, שמשכו לאזור את התיירים. בשנים 1994-7, נעשה באזור שיפוץ כללי ונפתחו בוטיקים, גלריות, בתי קפה ומוסדות תרבות. בחצר הראשונה, המרשימה מכולן, שוכנים היום תיאטרון Chamäleon והקפה־מסעדה Oxymoron, ויש גם גלידרייה ובית קולנוע. במעבר בין החצר הראשונה לשנייה קבוע לוח זיכרון לאברהם גָייגֶר, ממייסדי הזרם הליברלי ביהדות, ובחצר השלישית יש שלט המספר על הנוכחות היהודית באזור, ותצוגה של חרסינה מהמפעל המלכותי KPM. מחצר מס’ 6 כדאי לפנות ימינה אל חצרות הוורדים (Rosenhöfe), מתחם חנויות מקסים ששופץ בסגנון אר דקו בשנת 2003. מומלץ לבקר באזור בשעות הערב, אז מתמלאים בתי הקפה והאווירה תוססת - אבל לא מאוחר מדי: זהו אזור מגורים, ובשעה עשר נסגרות החצרות למבקרים (פרט לחצר הראשונה, הפתוחה כל הלילה).

הכיכר המקסימה בלב רובע מיטֶה נקראת על שם הז’נדארמים, גדוד העילית של חיל הפרשים הפרוסי, שאורוותיו שכנו בקרבת מקום. האזור החל להתפתח בסוף המאה ה־17, אז התיישבו בו הוּגֶנוֹטִים (פרוטסטנטים שנמלטו מצרפת), ולאורך השנים הוקמו בו מבנים דתיים ואזרחיים, שבזכותם נמנית הכיכר עם היפות ביותר בברלין. בשנים 1701-5 הקימו ההוּגֶנוֹטים את הקתדרלה הצרפתית (Französischer Dom), בקצה הצפוני של הכיכר - כנסייה קטנה, עם גג־רעפים אדום, בדמותה של כנסייה הוּגֶנוֹטית שנחרבה בצרפת. ב־1708 הושלמה מעברה האחר של הכיכר הקתדרלה הגרמנית (Deutscher Dom; בשמה הרשמי ‘הכנסייה החדשה’ – Neue Kirche), שנועדה לקהילה הקלוויניסטית דוברת הגרמנית באזור. שתי הכנסיות אינן קתדרלות במובן המקובל של המילה, שכן אף אחת מהן לא שימשה מעולם מושב להגמון; את השם Dom (המציין בגרמנית הן ‘קתדרלה’ והן ‘כיפה’) קיבלו רק בסוף המאה ה־18, כשהאדריכל קרל פון גוֹנטארט הוסיף לשתיהן מגדלים תאומים, מקורים בכיפות עגולות. התוספת נועדה ליצור בכיכר הרמוניה אדריכלית, בדוגמת הפּיאצָה דֶל פּוֹפּוֹלי ברומא. |תמונה_בטקסט672| בכנסייה הצרפתית, שחלל הפנים שלה צנוע וחסר ייחוד, מקיימים כיום תפילות וקונצרטים, ואילו מתחת לכיפה הצמודה שוכן המוזיאון ההוּגֶנוֹטי (Hugenottenmuseum), העוסק בתולדות הקהילה. אפשר גם לטפס לראש המגדל, המשקיף לתצפית נאה על העיר. הכנסייה הגרמנית, לעומת זאת, אינה משמשת עוד לצורכי דת, ויש בה תערוכה (משמימה למדי) על תולדות הדמוקרטיה בגרמניה. בין שתי הכנסיות משלים את הכיכר בית הקונצרטים (Konzerthaus) הניאו־קלאסי, אולי פסגת יצירתו של האדריכל הברלינאי קרל פרידריך שינקְל. המבנה הושלם ב־1821, אחרי שהתיאטרון הקודם באתר נשרף עד היסוד, ושימש את התיאטרון הממלכתי של פרוסיה עד מלחמת העולם השנייה. המבנה ניזוק קשות בהפצצות ורק ב־1984, לאחר סדרה של שיפוצים, נפתח מחדש כאולם קונצרטים למוזיקה קלאסית ולג’אז. פסלי־הארד החולשים על טור המדרגות מייצגים את כוחה של המוזיקה (נגנים רוכבים על אריה ופנתר), ומול הכניסה ניצב פסלו של המחזאי הנודע פרידריך שילֶר. מסביב לכיכר ובתחומה יש מספר בתי קפה עם שולחנות בחוץ, וכמעט בכל מזג אוויר תראו בה נגני רחוב, להטוטנים ומנפחי בלונים למיניהם, המשרים אווירה נעימה (גם אם ממוסחרת מעט). מסוף נובמבר עד ה־23 בדצמבר מתקיים בכיכר שוק חג מולד הנמנה עם הגדולים והמרשימים ביותר בברלין, ובקיץ נערכים בה לפעמים מופעי מוזיקה קלאסית תחת כיפת השמיים. |תמונה_בטקסט5407|

ברוֹזֶנשטראסֶה (Rosenstr), כיום רחוב צר בין האקֶשֶר מרקט לאלכסנדרפּלאץ, ניצב בשנות ה־40 בניין משרדים ששימש את הקהילה היהודית בברלין, ומולו התרחש בחורף 1943 אירוע יוצא־דופן בתולדות התקופה הנאצית. ב־27 בפברואר רוכזו בבניין, במסגרת אקציית המפעלים, כ־2000 יהודים, רובם גברים, שהיו נשואים לבני־זוג אָריים או תוצאה של נישואי תערובת כאלה (מה שהנאצים כינו |הנטה|מישלינג|סנטה|). כשנודע דבר מעצרם החלו נשותיהם ואמותיהם האָריות להתקבץ מול הבניין, דרשו לראות את יקיריהן, ולא נרתעו גם כששומרי הבניין איימו עליהן בנשק. ההפגנה הספונטנית, אירוע נדיר בגרמניה הנאצית, נמשכה למרות מזג־האוויר הקר והמושלג, ומדי יום נוספו עוד מפגינות. החל מ־6 במרץ, אם כתוצאה מהמחאה או מסיבות אחרות (ההיסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה), שחררו הנאצים את כל היהודים שהיו כלואים בבניין; רובם לא נשלחו למחנות ונותרו בחיים עד סוף המלחמה. את הסיפור המופלא חשף היסטוריון אמריקני בספר שראה אור ב־1985, ושלוש שנים אחר־כך אישרו שלטונות מזרח גרמניה את תוכניתה של הפסלת אינגֶבּוֹרג הוּנצינגֶר להקים באתר אנדרטה בשם בלוק הנשים (Block der Frauen). באנדרטה, העשויה אבן־חול ורדרדה, נראים הגברים הכלואים והנשים המוחות, והיא מעוטרת בסמלים יהודיים ובטקסט המעלה על נס את כוחה של האהבה. האנדרטה ניצבת בגינה קטנה, במקום שבו עמד בניין המשרדים (שנהרס בהפצצות); עמודי מודעות משני צדי הגינה מוסיפים מידע (בגרמנית בלבד) ותמונות, וב-2017 הוצב בגינה גם לוח מידע באנגלית ובגרמנית. בקצה האחורי של הגינה מגולל שלט זיכרון את תולדותיו של בית הכנסת הציבורי הראשון של יהודי ברלין, שהוקם כאן ב־1715 ונקרא לימים בית הכנסת הישן (Alte Synagoge). בסמוך לשלט ניתן לראות בדשא את השרידים היחידים שנותרו מיסודות בית הכנסת.

בתחילת המאה העשרים, כשהתברר שהמוזיאונים הקיימים באי צרים מלהכיל את האוצרות הרבים שחשפו הארכיאולוגים, הוחלט להקים מבנה חדש עבור אוצרות אלה. במוזיאון (Pergamonmuseum), שנבנה לאורך 20 שנה והושלם ב־1930, מרוכזים האוצרות הגדולים והמרהיבים ביותר מאוספי המלכים והקיסרים של גרמניה, ולכן הוא נמנה עם האתרים שאין להחמיצם בברלין - גם אם אינכם חובבים נלהבים של מוזיאונים. מבנה המוזיאון נועד להזכיר מקדש יווני ובכך לספק הקשר למוצגים בפנים - אם כי בשנים האחרונות קשה להתרשם ממנו, כי החזית הישנה עוברת שיפוצים מקיפים, והכניסה הרשמית הועברה לגלריית ג'יימס סימון, מרכז המבקרים החדש של אי המוזיאונים. מזבח פֶּרגאמוֹן (Pergamonaltar), שעל שמו נקרא המוזיאון כולו, הוא מבנה אדיר־ממדים מהמאה השנייה לפנה”ס, שנתגלה בעיר היוונית פֶּרגאמוֹן (היום בֶּרגאמָה בטורקיה) ומוצג באולם ענקי שנבנה במיוחד עבורו. על הקיר שמול הכניסה הוצבו מדרגות־השיש שטיפסו אל חזית המזבח, ואילו שלושה הקירות האחרים מוקדשים לרצועת תבליט מרהיבה של קרב־האדירים בין האלים לבין הענקים, שעיטרה במקור את קירות המזבח. ילדים שלמדו על המיתולוגיה היוונית או קראו ספרים בנושא ייהנו לזהות בתבליט את הדמויות המוכרות של זאוס וחבר מרעיו. המזבח הוא גולת הכותרת של אוסף עתיקות יוון ורומא (Antikensammlung), אחד משלושה האוספים המוצגים במוזיאון. עוד באוסף זה: שער השוק של העיר הרומית מילֶטוּס (גם היא היום בטורקיה) ופסיפס יפהפה של אורפיאוס, הנגן המיתולוגי שחילץ את אהובתו מהשאול. האוסף השני, המכונה מוזיאון מערב אסיה (Vorderasiatisches Museum), כולל מוצגים מהתרבויות העתיקות של אשור, בבל, אכד והסביבה. על התצוגה חולש שער עשתורת (Ishtartor), אחד משערי העיר בבל, שנבנה בידי נבוכדנאצר במאה השישית לספירה, ונחשב בעבר אחד משבעת פלאי תבל. השער, שגובהו 14 מ’ ורוחבו 30 מ’, שוחזר על בסיס חלקים שנחפרו בעיראק, ואתו שוחזרה גם הדרך הטקסית המובילה אליו, המעוטרת בסמליהם של אלים בבליים קדומים. באולמות אחרים מוצגים בין השאר פסלי אלים עתיקים מתל ח’לף שבסוריה ומצבות אשוריות בנות 5000 שנה. אל תחמיצו גם את האוסף השלישי, המוזיאון לאמנות האיסלאם (Museum für Islamische Kunst), בקומה העליונה, המספק לתיירים מישראל הצצה נדירה לסגנון החבוי־מעין בתוככי המסגדים. עם המוצגים נמנים חדר מעוטר־לפרטים של סוחר מחאלֶבּ, גומחות־תפילה מאיראן, ביצורים של ארמון מדברי ממְשאטָה שבירדן ושטיחי־קיר מכל העולם המוסלמי. המוזיאון קל לניווט ומשולט היטב, ועם הכרטיס תקבלו מדריך־שמע מצוין במספר שפות, בהן אנגלית. מאז 2020 חובה לקנות מראש באתר האינטרנט כרטיס לשעה מסוימת. שימו לב: המוזיאון צפוי להיסגר למספר שנים החל מ=23 באוקטובר 2023. כדי להיערך לשטף המבקרים הצפוי לפני הסגירה ייפתח המוזיאון ליותר שעות מדי יום בשבועות שלפני הסגירה - בררו את שעות הפתיחה העדכניות באתר האינטרנט. |המסגרת|סגור לשיפוצים במסגרת תוכנית=העל לפיתוחו של אי המוזיאונים נערכים במוזיאון פֶּרגאמוֹן שיפוצים נרחבים, שבעקבותיהם נסגרו למבקרים אחדים מאולמות התצוגה של המוזיאון. הקורבן המשמעותי ביותר של השיפוץ הוא האולם בו מוצג מזבח פֶּרגאמוֹן עצמו, הסגור למבקרים מאז אוקטובר 2014 וייפתח מחדש רק ב=2025. על תכניות הפיתוח של אי המוזיאונים ועל כרטיסי הנחה, ראו תחת אי המוזיאונים.

הכיכר הסואנת אלכסנדרפּלאץ (Alexanderplatz) קיבלה את שמה לקראת ביקורו של הצאר אלכסנדר הראשון בברלין ב־1805, ובראשית המאה הקודמת נבנו סביבה בתי כלבו גדולים, והיא היתה למרכז תעבורתי סואן. ברחובות הצרים מסביב לכיכר הצטופפו באותה תקופה תיאטראות, קברטים, נערות עובדות ועסקים מפוקפקים, והיא היתה למרכז התוסס של העיר. בשנות ה־60, תחת השלטון הקומוניסטי, רוצפה הכיכר באספלט ונבנו בה בית הכלבו Zentrum (היום חנות Galeria Kaufhof), בית המורה (Haus des Lehrers, מול קניון אלֶכּסָה) המעוטר בפסיפס בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי ומלון־יוקרה של 37 קומות, שיועד לאורחים רמי־דרג (כיום מלון Park Inn). ב־1969 הוצב בכיכר שעון העולם (Weltzeituhr), המראה את השעה ב־148 ערים ברחבי העולם, ושנה אחר־כך נוספה מזרקת ידידות העמים (Brunnen der Völkerfreundschaft), שבשל עיצובה הצבעוני והצעקני זכתה לכינוי ‘מזרקת תכשיטי הזונה’. |המסגרת|אהבה על השעון שעון העולם אמנם מכוער, אבל זה לא הפריע לו להפוך למקום מפגש קבוע של בני נוער ממזרח ברלין, שהחליפו ביניהם קלטות מחתרתיות של מוזיקה מערבית. האתר הסמלי סיפק גם השראה למסורת רומנטית: המקומיים מאמינים שבני זוג שיחזיקו ידיים מתחת לשעון בדיוק בחצות הלילה (זמן מקומי) יישארו יחד לעד. לאחר איחוד ברלין הפכה הרחבה הקומוניסטית למתחם קניות פופולרי (כמה אירוני), ובו חנויות אופנה, חנות החשמל הגדולה Saturn וסניף של רשת ההלבשה הזולה Primark. בכיכר מתקיימים ירידים, שווקים ואירועים נוספים, בהם אחד משוקי חג המולד הגדולים ביותר בעיר.

בשנת 1969 נחנך ברוב טקס פֶרנזֶטוּרם (Fernsehturm), התשובה המזרח־גרמנית למגדל הטלוויזיה בשטוטגרט שבמערב. המגדל, שנועד להפגין את עוצמתה של התעשייה המקומית, הוא כיום המבנה הגבוה ביותר בגרמניה (368 מ’), וצורתו היתה לאחד מסמלי העיר (ולו משום שניתן לראותו מכל פינה בברלין). בימים שטופי־שמש יוצרות הקרניים הנשברות על הכדור המצופה פלדה בראש המגדל צורה המזכירה צלב – אפקט שאדריכלי המגדל לא צפו מראש, והיה מקור בלתי־נדלה למבוכה עבור הקומוניסטים המזרח־גרמנים; במערב ברלין קראו לתופעה ‘נקמת האפיפיור’, וצחקו בקול גדול. מרפסת התצפית (בגובה 203 מ’), המשקיפה על כל ברלין והסביבה, היא אתר תיירות פופולרי שליד הכניסה אליו נמתחים תורים ארוכים, בייחוד בקיץ. עם זאת, מכיוון שברלין היא עיר שטוחה ואין בה כמעט בניינים גבוהים, התצפית עלולה להיות מאכזבת (מגובה כזה קשה לזהות מבנים ואתרים ספציפיים); אם אתם רוצים לראות את העיר מלמעלה, עדיף לטפס למרומי עמוד הניצחון או לעלות לפּנורמָה פּוּנקט בפּוֹטסְדאמֶר פְּלאץ. אם בכל זאת תרצו לעלות למרפסת התצפית, תוכלו לחסוך את התור בהזמנת כרטיסים מראש באינטרנט (בתוספת מחיר). קומה אחת מעל מרפסת התצפית ממוקמת Sphere, מסעדה הסובבת על צירה ומשלימה סיבוב שלם בכל חצי שעה. המסעדה מלאה בדרך כלל, האוכל אינו מלהיב והמחירים גבוהים. בשנת 2015 נפתח בבסיס המגדל מוזיאון האדם (Menschen Museum) - בית קבוע לתערוכה השנויה־במחלוקת עולמות הגוף, שבמסגרתה מוצגות מאות גופות משומרות במטרה להדגים ולהמחיש את המנגנונים הפועלים בגוף האדם. הכניסה למוזיאון ממוקמת בצד הפונה למזרקת נֶפּטוּן ולאי המוזיאונים.

'רובע האסמים' (Scheunenviertel), השוכן בין Rosenthalerstr לבין אלכסנדרפּלאץ, קיבל את שמו בימי הביניים, אז שכנו אסמי התבואה של העיר באזור כיכר רוזה לוּקסמבּוּרג שבצפון הרובע. האסמים הוגלו מעבר לחומת העיר כדי למנוע מהשריפות התכופות בהם להתפשט לתוך ברלין עצמה. עם השנים היה האזור לשכונת עוני צפופה ומוזנחת, שבה פרח הפשע לסוגיו, מזנות והימורים ועד שוד מאורגן. החל מסוף המאה ה=19 התגוררו בשכונה גם מהגרים יהודיים ממזרח אירופה |הנטה|(אוֹסטיוּדֶן, Ostjuden)|סנטה|, שהתקשו למצוא דירה באזורים מבוססים יותר בברלין. את האווירה ברובע בשנות ה-20 של המאה הקודמת תיעד היטב הסופר היהודי אלפרד דֶבּלין, בספרו |הנטה|ברלין, אלכסנדרפּלאץ|סנטה|. היו אלה ימיו האחרונים של הרובע, כי בשנות ה-30 הוא 'חוסל' בסדרה של מיזמי בנייה שנועדו למגר את הצפיפות ואת הפשע; הנאצים ניצלו את ההזדמנות כדי להרחיב את הכינוי "שוֹינֶנְפירטֶל" גם לאזור היהודי המבוסס יותר ממערב ל-Rosenthalerstr, וזאת על מנת לקשור את היהודים לרובע המזוהה עם זנות ופשיעה. לאחר מלחמת העולם השנייה לא השקיעו הקומוניסטים בשימור המבנים הישנים ברובע, והוא שקע בהזנחה עד נפילת החומה. אז, בזכות מיקומו המרכזי, הפך הרובע העני לשעבר לאזור מבוקש, שרחובותיו נמנים היום עם היקרים והאופנתיים ביותר בעיר. הבתים הישנים שופצו בהדרגה, ובכל פינה נפתחו גלריות, בתי-קפה וחנויות מעצבים; על העבר מעיד רק שלט זיכרון שהוצב בכיכר רוזה לוּקסמבּוּרג.

סדנת תיקונים רחבת־ידיים של חברת מסילות־הברזל המזרח־גרמנית, שאיבדה את ההצדקה הכלכלית לקיומה בעקבות איחוד גרמניה, מושכרת מאז 1999 לעמותה מקומית, שהסבה אותה למתחם אלטרנטיבי לתרבות ולאמנות (RAW Tempel). מקור השם בראשי התיבות של סדנת התיקונים, המאייתות באנגלית את המילה raw (ראשוני, בסיסי, בלתי מעובד) – וזו גם הגישה השלטת במתחם: לתת לאמנים ולמיזמים אמנותיים לפרוח ולהתפתח ללא לחץ ממסדי או כלכלי. קירותיהם של רוב המבנים (וגם כמה קרונות רכבת שנותרו) מכוסים אמנות רחוב מכל המינים, מסיסמאות מודבקות ועד ציורי־ענק סוריאליסטיים (הכינו את המצלמות). המתחם כולל שתי גלריות וחמישה מועדונים, המתעוררים לחיים בשעות הלילה המאוחרות, ויש בו גם קיר טיפוס, אולם החלקה על גלגיליות, גינת בירה, בית קפה צמחוני ועוד. בימי א’ מתקיים בשטח האתר שוק פשפשים קטן, ובקיץ מקרינים סרטים, ומעלים מחזות תחת כיפת השמיים.

בימים הקשים שאחרי ליל הבדולח, כשיהודי ברלין תרו נואשות אחר דרך כלשהי לעזוב את גרמניה הנאצית, יזם הסוחר היהודי וילפריד ישראל מבצע הצלה יוצא־דופן - הקינדֶרטרנספורט (Kindertransport). ישראל וחבריו בקהילה היהודית של בריטניה שכנעו את ממשלת הוד מלכותו להעניק אשרות כניסה לאלפי ילדים יהודיים מגרמניה שיועברו למשפחות אומנות; עם קבלת האישור אורגנו רכבות מיוחדות משטחי הרייך השלישי אל בריטניה, ומדצמבר 1938 עד ספטמבר 1939 הועברו באמצעותן כ־10,000 ילדים, שניצלו בדרך זו מידי הנאצים. סמוך לתחנת הרכבת Friedrichstr, שממנה יצאה הרכבת הראשונה של הקינדֶרטרנספורט, הוצבה בשנת 2008 אנדרטה עשויה ארד מאת הפסל הישראלי פרנק מָייזלֶר. באנדרטה, ששמה הרשמי הוא "רכבות לחיים – רכבות למוות", נראים שני ילדים עם מזוודה בדרכם לחיים החדשים בבריטניה, ולעומתם חמישה ילדים בבגדים מרופטים, המייצגים את אלה שנשלחו לכיוון ההפוך, אל מחנות הריכוז וההשמדה. הפסל משתייך לסדרה של אנדרטאות דומות שיצר מָייזלֶר בתחנות שבהן עברו משלוחי הילדים - בהן וינה, גדאנסק, רוטֶרדאם ולונדון.

בקצה אוּנטֶר דֶן לינדֶן ניצב שער ניצחון מרהיב, שהוא אולי הסמל המובהק ביותר של ברלין. השער המקורי, שהיה אחד מ־18 בחומת־המכס העירונית, הוחלף ב־1791 במבנה רב־רושם, השואב השראה מהשער המוביל לאקרופוליס באתונה. השער מורכב מ־12 עמודים בסגנון דוֹרי (שישה מכל צד), היוצרים חמישה מעברים. רק בארבעה נעשה שימוש יומיומי, כי במעבר האמצעי הורשו לעבור רק המלך ובני לווייתו. מעל העמודים הוצב פסל־נחושת של מרכבה רתומה לארבעה סוסים |הנטה|(קוואדריגָה, Quadriga)|סנטה| שיצר פסל החצר יוהן גוֹטפריד שאדוֹ; במרכבה נוהגת אלת השלום, המייצגת את תקופת השלום והשגשוג שידעה פרוסיה באותה תקופה. אותן שנים של שלום באו אל קצן 15 שנה אחרי בניית השער, כשנפוליאון כבש את פרוסיה ולקח את הקוואדריגָה לפאריז כשלל מלחמה. ב־1814, לאחר תבוסת נפוליאון, הוחזר הפסל לברלין והוצב מחדש, אבל בהתאם לאווירה באותם ימים, הוחלט כי הדמות תייצג מעתה את אלת הניצחון, ותישא את צלב הברזל (עיטור הגבורה הצבאי העליון) ואת הנשר הפרוסי. כך הפך השער לסמל העוצמה הצבאית של פרוסיה, ולכן עברו בו מצעדים צבאיים רבים, בהם גם מצעדי הראווה של גרמניה הנאצית. |תמונה_בטקסט5411| מ־1961 עד 1989 ניצב השער ב’רצועת המוות’ שלאורך חומת ברלין, וסביבו היה שטח ריק (המבנים האחרים באזור נהרסו בהפצצות). בשל מיקומו האסטרטגי, והעובדה שאיש לא יכול היה להגיע אליו ממערב או ממזרח (פרט לאורחים רמי־דרג ממזרח גרמניה, שעברו דרכו בליווי צבאי), סימל השער יותר מכל את טראומת החומה והחלוקה, ולכן היה גם המקום שבו נערכה החגיגה הגדולה ביותר עם נפילת החומה, בנובמבר 1989. כיום זהו המקום שבו חוגגים כל דבר בברלין – מראש השנה האזרחית עד זכייתה של גרמניה בגביע העולם בכדורגל ב־2014. במבנה־הצד הדרומי של השער יש לשכת מידע לתיירים (Berlin Infostore) ואילו בצפוני תוכלו לנוח מההמולה בחלל הדממה (Raum der Stille) - חדר קטן, מבודד לקול, שנועד לחשיבה שקטה.