אהבתו של פרידריך הראשון לאשתו סופי שארלוֹטֶה היתה הכוח המניע מאחורי בנייתו של שלוֹס שארלוֹטֶנבּוּרג (Schloss Charlottenburg), הארמון היחיד של שושלת הוֹהֶנצוֹלֶרן ששרד בתוך תחומי ברלין. הארמון, שנחנך ב־1699, ניתן למלכה במתנה, והמלך ביקר בו רק בהזמנתה המפורשת; לאחר מותה של סופי שארלוֹטֶה, שש שנים אחר־כך, נקרא הארמון על שמה . פסל הארד הגדול בחזית הארמון לא שייך לכאן כלל – זהו פסל של פרידריך וילהלם, הנסיך־אלקטור מבּראנדֶנבּוּרג, שניצב בעבר ליד הארמון העירוני והוצב כאן לאחר מלחמת העולם השנייה. הארמון נבנה בסגנון הבארוק ומקורה בכיפת נחושת שבראשה פסל מוזהב של אלת הגורל. רוב הרהיטים אבדו או נגנבו, ולכן פנים החדרים אינו מרשים במיוחד; יוצאים מכלל זה הקפלה המפוארת, המעוטרת ציורים בסגנון ‘חיקוי המציאות’, וגלריית הפורצלן, המלאה מהרצפה עד התקרה בכלים יפהפיים מיפן ומסין. הקומה השנייה, שנפגעה קשות במלחמת העולם השנייה, ושוחזרה מאוחר יותר, משמשת מוזיאון, ואינה מושכת במיוחד. שימו לב: הקומה השנייה סגורה זמנית לצורך שיפוצים. |המסגרת|סלונה של סופי סופי שארלוֹטֶה מהאנוֹבֶר (1668-1705), שעבורה נבנה הארמון, נועדה תחילה להיות כלתו של יורש הכתר הצרפתי לואי (בנו בכורו של לואי ה-14) ואף הוצעה לאביו, מלך צרפת – אולם לאחר ששידוכים אלה לא צלחו, נישאה לפרידריך השלישי, הנסיך-אלקטור של בּראנדֶנבּוּרג, שהוכתר בהמשך כפרידריך הראשון. היא היתה אישה משכילה ורחבת אופקים, שנהגה לארח מדענים, פילוסופים ומשוררים בסלון העגול המשקיף על הגן, ולשוחח אתם על עניינים שברומו של עולם. אחד מאורחיה האהובים היה המתמטיקאי והפילוסוף גוטפריד וילהלם לָייבּניץ, אותו הכירה עוד בילדותה בחצר המלכות של האנוֹבֶר. המתמטיקאי והמלכה התכתבו בתכיפות במגוון נושאים, ובזכות ההערכה ההדדית ששררה ביניהם שכנעה סופי שארלוֹטֶה את בעלה המלך לייסד אקדמיה פרוסית למדעים, כדוגמת החברה המלכותית הבריטית, ולמנות את לָייבּניץ לנשיאה הראשון. את בעלה המלך, שאהב אותה מאוד, העריכה סופי שארלוֹטֶה הרבה פחות; היא ראתה בו אדם גס וקרתני, המתעניין רק בציד ובמצעדי ראווה. ב-1705, בשוכבה על ערש דוויי, אמרה המלכה למלוויה: "אל תתאבלו עלי, כי אני עומדת בקרוב להשביע את סקרנותי בנוגע לדברים שאפילו לייבניץ לא הצליח מעולם להסביר לי - החלל, האינסוף, הקיום והאין. ובאשר לבעלי, המלך, אני עומדת לספק לו לוויה מפוארת, שתהיה לו הזדמנות מצוינת להציג לראווה את כל תפארתו." באגף המזרחי של הארמון, שנבנה ביוזמתו של פרידריך הגדול, ומכונה האגף החדש (Neuer Flügel), בולט במיוחד האולם המוזהב (Goldene Galerie), דוגמה מרשימה לסגנון הרוקוקו. מעניין גם לבקר בסוויטת החדרים הפרטית של פרידריך הגדול, שם מוצגים לראווה כמה רהיטים מקוריים לצד ציורים מאוספיו של המלך. מאחורי האגף המזרחי ניצב הפביליון החדש (Neuer Pavillion), שנבנה בידי קרל פרידריך שינקל במתכונת של וילה נפוליטנית. בשתי קומותיה של הווילה האלגנטית מוצג אוסף נאה של ציורים מראשית המאה ה־19, כולל ציור פנורמי מרשים של ברלין באותה תקופה. באגף המערבי, שנבנה כחממה |הנטה|(אוֹראנזֶ'רי – Orangerie)|סנטה|, מתקיימים כיום קונצרטים בלבוש תקופתי, בליווי ארוחת ערב; למרבה הצער, ההשקעה באווירה באה על חשבון המוזיקה, והתוצאה אינה מצדיקה את המחיר. ברחבה שמול הארמון מתקיים בדצמבר שוק חג מולד גדול ואיכותי. המבנים המעוטרים בכיפות מעברו האחר של הכביש שימשו את המשמר המלכותי, והיום יש בהם מוזיאונים מעניינים. חלל הפנים של הארמון אמנם מאכזב במקצת, אולם הגן המשתרע מאחוריו מפצה על כך. הוא שוחזר אחרי מלחמת העולם השנייה, על פי התוכניות המקוריות, ויש בו הרבה מה לראות. מאחורי הכיפה המעוטרת באלת הגורל משתרע גן בארוקי בסגנון צרפתי, שערוגותיו מסודרות בתבניות גיאומטריות, והוא מוביל אל אגם ציורי, מאוכלס בברווזים ובברבורים. שאר השטח תוכנן כגן נוף אנגלי, המזכיר יער טבעי, שבלבו נפתחים כרי דשא ירוקים. טיול נינוח בשבילי הפארק יוביל אתכם למאוזוליאום (Mausoleum) הניאו־קלאסי, שנבנה ב־1810 עבור לוּאיזֶה מלכת פרוסיה ומאוחר יותר נטמנו בו גם בני מלוכה נוספים. המבנה, בתכנונו של קרל פרידריך שינקֶל, נראה צנוע מבחוץ, אבל כדאי להיכנס ולראות את הארונות המעוטרים בתבליטים מרהיבים. עמוק יותר בתוך הגן, בקרחת יער יפהפייה, שוכן הבֶּלוֶודֶרֶה (Belvedere), שנבנה כבית־קיץ ובית־תה מלכותי, והיום מוצג בו אוסף פורצלן מהמפעל המלכותי KPM.

בשנת 1996, שישים שנה לאחר שנאלץ לעזוב את גרמניה מאימת הנאצים, חזר האספן וסוחר האמנות היהודי הָיינץ בֶּרגרוּאין לעיר הולדתו ברלין. מתוך הערכה לעיר, ורצון לחלוק עם הקהל הרחב את אוצרות האמנות שבידו, מכר בֶּרגרוּאין לעמותה ציבורית את אוסף האמנות שלו, שכלל מאות יצירות חשובות של אמנות מודרנית, בפחות מרבע מערכו בשוק; מאז מוצג האוסף במוזיאון (Museum Berggruen) השוכן באחד ממבני המשמר שמול ארמון שארלוֹטֶנבּוּרג. במוקד האוסף עומדות יותר ממאה יצירות של פאבלו פיקאסו, שבֶּרגרוּאין היה הסוכן שלו, ונמנה עם ידידיו הקרובים; בין השאר מוצגים לראווה רישומים מוקדמים, ציורים מהתקופה הכחולה, ויצירות מופת קוביסטיות כמו הסוודר הכחול. לצד פיקאסו מככבים באוסף אחדים מבני דורו – בהם הציירים פאול קלֶה, מאטיס וז’ורז’ בּראק והפסל אלברטו ג'אקוֹמֶטי – אבל יש גם ציורים מאת ואן גוֹך וסֶזאן, וכן מספר דוגמאות לאמנות האפריקנית, שהעניקה השראה לקלֶה ולפיקאסו.

במבנה ששימש אורווה למשמר המלכותי מוצג היום אוסף פרטי (Sammlung Scharf-Gerstenberg) המושאל באופן זמני לעיר ברלין. גרעין האוסף היה מבחר רישומים ויצירות גרפיות מאת גוֹיָה, מקס קלינגֶר, מאנֶה ואחרים, אותן צבר האספן אוטו גֶרסטֶנבֶּרג והוריש לנכדו, דיטֶר שארף; הנכד הרחיב את האוסף, והוסיף לו יצירות חשובות של בכירי הסוריאליסטים, בהן ציורים מאת דאלי, מאגריט ומקס אֶרנסט, ופסלים מאת אנרי לוראן ואנטוני טאפִּיֶיס. תצוגת הקבע, המתפרשת על פני שתי קומות, עוקבת אחר תולדות הסוריאליזם, מהשרטוטים המשונים של פּיראנֶזי (שהקדימו את זמנם ביותר ממאה שנה) ועד הסצינות ההזויות של דאלי, אֶרנסט ודוּבּוּפֶה. בקומה השנייה מוצגות יצירות ״נחשבות״ יותר, אך אין בה כמעט דברי הסבר פרט לשמות היצירות והאמנים, ומדריך־השמע אינו מקיף די הצורך. במוזיאון מתארחות גם תערוכות מתחלפות, ויש בו קולנוע קטן, שם מקרינים ברצף סרטים של לואיס בּוּנְיוּאֶל ואחרים. סמוך לכניסה לתצוגת הקבע מוסיפים לאווירה שני שרידים רבי־רושם מהמוזיאון המצרי, ששכן כאן עד לא מזמן: שער קָלָבֶּשָה מהמאה הראשונה לספירה, ועמודים בני כ־4000 שנה ממקדש סאהוּרֶה.

מוזיאון בּרֶאָן (Bröhan Museum), שמקורו באוסף פרטי, מתמקד באמנות שימושית ובעיצוב בשנים 1889-1939, תקופה שבה נתנו את הטון אמנים צרפתיים וגרמניים מאסכולות האר נובו והאר דקו. עם המוצגים נמנים כרזות מהגלריות המובילות של האר נובו, חדרים שיצרו האדריכלים אלפרד גרֶנאנדֶר ופטר בֶּרֶנס, וסט פורצלן שנועד לחתונתו של יורש העצר הפרוסי. בנוסף מתקיימות במוזיאון תערוכות מתחלפות, מעניינות יותר ופחות, בנושאי עיצוב ואמנות, ובחנותו מוכרים דוגמאות מקסימות לעיצוב ממגוון סגנונות (אבל השירות איטי ולא יעיל). המוזיאון משולט בבהירות (גם באנגלית), אבל אינו מסודר היטב: תצוגת הקבע, שמתחילה בקומת הקרקע, נמשכת גם (ללא התראה) בקומה השלישית.