מנקודת המוצא, פנו ימינה ל-Tucholskystr ולאחר 50 מ’ תראו מימין בניין מ־1907, שבחזיתו מגן דוד. המבנה שימש את בית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, שעסק הן בלימוד אקדמי של היהדות והן בהכשרת רבנים; מאז 1999 הוא נקרא בית לאו בֶּק (Leo-Baeck-Haus), על שם הרב והמחנך שניהל את המוסד עד 1943, וכיום שוכנת בו המועצה העליונה של יהודי גרמניה. חצו את הכביש ופנו שמאלה (חזרה), ואז בפנייה הבאה ימינה ל-Oranienburger Str. מיד תתגלה לעיניכם כיפת הזהב היפהפייה של בית הכנסת החדש (Neue Synagoge), אחד המבנים היפים ביותר בברלין. |תמונה_בטקסט477| +--- כדי להוסיף לטיול עוד מספר אתרים שבהם התקיימו חיים יהודיים, חצו כאן את הכביש והתפצלו מהמסלול המקורי. משמאל לבית הכנסת היכנסו דרך שער פתוח אל מקבץ החצרות המקסים הֶקמאן הֶפֶה (Heckmann Höfe), שבחצר הראשונה שלו תוכלו לראות איך מכינים סוכריות באופן מסורתי ב-Bonbonmacherei. כשתצאו מהחצרות אל Auguststr, פנו שמאלה ומיד ימינה, ולאחר כמה צעדים תגיעו לבית הכנסת ומרכז הקהילה של עָדָס ישרוֹאל (Adass Jisroel Synagogen-Gemeinde). במקום זה נפתח ב־1905 בית הכנסת של הקהילה הניאו־אורתודוכסית בברלין, שנהרס בשנות ה־60 ורק לאחר איחוד ברלין חזר לידי הקהילה היהודית. בית הכנסת הקטן פתוח רק בשעות התפילה ובתיאום מראש, ולידו יש חנות למוצרים כשרים ובית קפה כשר (אך לא מומלץ).|תמונה_בטקסט483| שובו על עקבותיכם עד Auguststr ופנו שמאלה. קצת אחרי הכניסה לחצרות תראו בניין לבֵנים גדול, שנבנה ב־1930 ושימש את בית הספר היהודי לבנות (Jüdische Mädchenschule). היום זהו מתחם של גלריות, מוזיאונים ומסעדות יוקרה, אבל בקומת הקרקע (מימין) יש תצוגה קטנה של תצלומים מחיי היומיום של התלמידות. בבית הבא, שהוקם כבית חולים יהודי בשנת 1861, שכנו לאורך השנים מוסדות יהודיים רבים, בהם בית הילדים ‘אהבה’ (Kinderheim Ahava), שהועבר לארץ ישראל עם עליית הנאצים לשלטון ונפתח מחדש בקריית ביאליק. על הבית הוצב שלט זיכרון (בגרמנית בלבד) והוא הוכר כמבנה לשימור. |תמונה_בטקסט484| פנו שמאלה ב-Grosse Hamburger Str. והיכנסו לכיכר קוֹפֶּן (Koppenplatz), שבקצה הרחוק שלה ניצבת אנדרטת החדר העזוב (Der verlassene Raum). האנדרטה - פסל מתכת של שולחן ושני כיסאות, אחד מהם הפוך - נוצרה לציון 50 שנה לליל הבדולח וממחישה את גורלם הטראגי של יהודי הרובע, שנאלצו לנטוש את בתיהם או נלקחו מהם בכוח. מסביב לאנדרטה חרוט שיר מאת המשוררת היהודייה נלי זק”ש, זוכת פרס נובל, שנולדה וגדלה בברלין. |תמונה_בטקסט487| פנו ימינה ל-Linienstr ואז שוב ימינה ב-Kleine Auguststr. ברחוב הקטן שכן בית כנסת של 550 מקומות, שנבנה ב־1906 ונהרס בליל הבדולח; ב־2006 הונצח בית הכנסת בציור קיר, באופן המשלב את הזיכרון עם אמנות הרחוב האלטרנטיבית הפופולרית ברובע ובברלין בכלל. בקצה הרחוב פנו ימינה ל-Auguststr ואז שמאלה ל-Grosse Hamburger Str. בניין הלבֵנים האדמדם שתראו מימינכם הוא בית החולים יָדוויגָה הקדושה (St. Hedwigs Krankenhaus), שהרופאים והאחיות הקתוליים בו החביאו יהודים נרדפים מפני הנאצים וסייעו לספק מזון ליהודים שהתחבאו באזור. כדאי להיכנס לחצר הפנימית השלווה והפורחת; אחר־כך המשיכו לאורך הרחוב עד שתתחברו למסלול הראשי ליד מקבצי השטולפֶּרשטיינה. |תמונה_בטקסט489| ---+ המשיכו לאורך Oranienburger Str ואז פנו שמאלה ל-Krausnikstr; על בית מס’ 6 קבוע לוח זיכרון לרֶגינָה יוֹנאס, האישה הראשונה בעולם שהוסמכה לרבנות (בשנת 1935). |תמונה_בטקסט478| זה הזמן להסתכל למטה ולהתחיל לחפש את השטוֹלפֶּרשטָיינֶה (Stolpersteine), המשובצות במדרכה לזכר קורבנות הנאצים. יש מקבץ אחד ליד בית מס’ 8 ב-Krausnikstr, ועוד כמה מקבצים בקצה הרחוב, ליד בתים 29-31 ב-Grosse Hamburger Str. |המסגרת|אנדרטאות מתחת לרגליים במהלך הטיול בברלין, ובייחוד באזור 'הרובע היהודי', כדאי להסתכל מדי פעם למטה ולחפש |הנטה|שטוֹלפֶּרשטָיינֶה|סנטה| (|הנטה|Stoplersteine|סנטה|; מילולית: "אבני נגף" או "אבני היתקלות") – ריבועי פליז, באורך וברוחב של 10 ס"מ, המשובצים במדרכה וחולקים כבוד לקורבנות הנאצים. על כל ריבוע חקוק שמו של מי שהתגורר כאן, וכן תאריכי לידתו ומותו ומקום מותו (אם ידוע). הריבועים פזורים בכל רחבי העיר ומזמינים את העוברים והשבים להיתקל בהם ולהיזכר. מאחורי המיזם המרגש עומד האמן הגרמני גוּנתֶר דֶמניג, שביקש להמחיש לבני עמו עד כמה היו קורבנות הנאצים (יהודים, בני סינטי ורומה ועוד) חלק בלתי נפרד ממרקם החיים בגרמניה. האבנים הראשונות הונחו ב-1995 בקלן, עיר הולדתו של דֶמניג, ושנה אחר-כך הוזמן האמן לברלין. המיזם, שהחל כרעיון חד-פעמי, תפס תאוצה כשעיריות וממשלות התלהבו ממנו ואִפשרו לדֶמניג להרחיבו עוד ועוד. כיום יש יותר מ-70,000 שטוֹלפֶּרשטָיינֶה בכל רחבי אירופה (כולל הולנד, נורבגיה, איטליה ואוקראינה), מהן יותר מ-9,000 בברלין. אבנים כאלה קבועות בין השאר לאורך מסלול ההליכה ב'רובע היהודי', בכניסה הראשית להאקֶשֶה הֶפֶה ומול בית ליברמן שבכיכר פאריז. |תמונה_בטקסט6004| ב-Grosse Hamburger Str פנו ימינה והמשיכו עד מס’ 15-16, אל הבית החסר (Das fehlende Haus). למרות השם, זה אינו בית אלא חלל ריק שנותר בין הבתים בעקבות ההרס בהפצצות והוסב בידי האמן הצרפתי כריסטיאן בּוֹלטאנסקי למיצב זיכרון. בּוֹלטאנסקי בירר את שמות המשפחות שהתגוררו בבניין ב־1933 והציב על קירות המבנים הסמוכים שלטים לזכרן. |תמונה_בטקסט480| מול הבית החסר שוכן התיכון היהודי ע”ש משה מנדלסון (Jüdisches Gymnasium Moses Mendelssohn), בית הספר התיכון היהודי של הקהילה הראשית היום. במבנה, שהוקם ב־1906, שכן עד 1942 בית ספר יהודי לבנים, שמקורו במוסד חינוכי שהוקם ב־1778 לפי ערכי תנועת ההשכלה. הבניין הוחזר לידי הקהילה היהודית ב־1992 ובקירו החיצוני קבוע לוח זיכרון למשה מנדלסון (אפשר להציץ דרך הגדר). לאחר עוד כמה צעדים תגיעו לבית הקברות היהודי הישן (Alter Jüdischer Friedhof), שלידו שכן גם בית האבות היהודי. המשיכו ישר ופנו שמאלה, אל Ornanienburger Str, ואז לכו עם הרחוב (המתעקל שמאלה) עד הכניסה למתחם החצרות האקֶשֶה הֶפֶה (Hackesche Höfe). |תמונה_בטקסט469| אחרי הביקור בחצרות, צאו כפי שנכנסתם ופנו שמאלה ל-Rosenthaler Str. בחצר הפנימית של בית מס’ 39 ממוקם בית המלאכה לעוורים של אוטו וָיידט (Blindenwerkstatt Otto Weidt) ולידו מוזיאונים נוספים; הקדישו לחצר ולמוזיאונים כ־45 דקות ואז צאו ממנה ופנו ימינה (חזרה). |תמונה_בטקסט380| ליד הכניסה להאקֶשֶה הֶפֶה חצו את Rosenthaler Str ואז פנו שוב ימינה ל-An Der Spandauer Brücke. הרחוב עובר מתחת לפסי האֶס־בּאן ומתעקל ימינה; קצת אחרי העיקול פנו ימינה ומיד שמאלה לרחוב הקטן Rosenstr, שם שוכנת האנדרטה למחאת רוֹזֶנשטראסֶה, המגוללת סיפור מרגש מימי מלחמת העולם השנייה. |תמונה_בטקסט383| *סמסלול* +---מהאנדרטה תוכלו להמשיך עד הרחוב הראשי Karl-Liebknect-Str, לחצות אותו ולפנות ימינה. ברחבה שלפני הצומת הבא חפשו על האספלט שרטוט של חזית בית (כולל חלונות, דלת ושלט זיכרון); זוהי אנדרטה שיצר ב־2015 האמן הישראלי מיכה אוּלמן לזכר משה מנדלסון, במקום שבו ניצב ביתו של הפילוסוף הנודע. ליד האנדרטה ניצב שלט המספר על מנדלסון ופועלו. לאחר הביקור חצו שוב את הכביש לנקודת הסיום של הסיור.---+

חצרות האקֶשֶה (Hackesche Höfe) הוא מתחם של שמונה חצרות מקושרות זו לזו, שהושלם ב־1906 סמוך לכיכר השוק האקֶשֶר מרקט (Hackescher Markt). במתחם, שנועד להקל על מצוקת הדיור ברובע הצפוף שוֹינֶנפירטֶל, שולבו דירות מגורים, בתי מלאכה ושימושים מסחריים, והוא נבנה בסגנון היוּגֶנדשטיל, הניכר במיוחד בחזיתות המשובצות אריחים צבעוניים בחצר הראשונה. בשנות ה־20 וה־30 היו כרבע מדיירי המתחם יהודים, ושכנו בו המֶנזָה של אגודת הסטודנטיות היהודיות ובית מחסה לנערות של אגודת הנשים היהודיות. לאחר מלחמת העולם השנייה הידרדר מצבן של החצרות (הקומוניסטים העדיפו להשקיע בבתי דירות חדשים) ורק אחרי איחוד ברלין היתה להן עדנה, כאשר התמקמו בהן אמנים, שמשכו לאזור את התיירים. בשנים 1994-7, נעשה באזור שיפוץ כללי ונפתחו בוטיקים, גלריות, בתי קפה ומוסדות תרבות. בחצר הראשונה, המרשימה מכולן, שוכנים היום תיאטרון Chamäleon והקפה־מסעדה Oxymoron, ויש גם גלידרייה ובית קולנוע. במעבר בין החצר הראשונה לשנייה קבוע לוח זיכרון לאברהם גָייגֶר, ממייסדי הזרם הליברלי ביהדות, ובחצר השלישית יש שלט המספר על הנוכחות היהודית באזור, ותצוגה של חרסינה מהמפעל המלכותי KPM. מחצר מס’ 6 כדאי לפנות ימינה אל חצרות הוורדים (Rosenhöfe), מתחם חנויות מקסים ששופץ בסגנון אר דקו בשנת 2003. מומלץ לבקר באזור בשעות הערב, אז מתמלאים בתי הקפה והאווירה תוססת - אבל לא מאוחר מדי: זהו אזור מגורים, ובשעה עשר נסגרות החצרות למבקרים (פרט לחצר הראשונה, הפתוחה כל הלילה).

הסיור מתחיל מול בית האמנות תאכלֶס, שהיה השריד האחרון להווי האוונגארדי של האזור עד שנכנע גם הוא לתנופת הפיתוח. לכו לאורך הפיגומים המסתירים את המבנה ואת הבתים החדשים הנבנים לידו ואז פנו שמאלה לאָוּגוּסטשטראסֶה עצמו. עברו על פני כנסיית יוחנן המבשר (St.-Johannes-Evangelist-Kirche; מס' 90), המשמשת כיום בעיקר לקונצרטים ולתערוכות, והמשיכו עד פינת Tucholskystr. כאן כדאי לעשות גיחה קטנה שמאלה, כדי לבקר בגלריה המעניינת Sandau & Leo (Tucholskystr 38) ולראות ציור קיר מרהיב על הקיר של בית מס' 44, ואחר־כך עוד גיחה ימינה, כדי לצפות על בית הדואר (Postfuhramt), מבנה לבֵנים יפהפה בסגנון הניאו־רנסאנס, המשמש כיום למשרדים. |תמונה_בטקסט491| שובו לאָוּגוּסטשטראסֶה והמשיכו ישר. בצד שמאל של הרחוב יש עוד שתי גלריות, ואילו מימין ניצב בית האמנות קוּלֶה (Kunsthaus KuLe; מס' 10), אחד הסקוואטים הראשונים בברלין, שגם היום פועל בו תיאטרון שוליים, וחזיתו הלא־משופצת משמשת לפעמים משטח ציור לאמנים אורחים. הבניין הבא, שהיה בית הספר היהודי לבנות (Jüdische Mädchenschule), הוסב ב־2012 למתחם אמנותי ובו שלוש גלריות, מעדנייה ומסעדת יוקרה (מוזיאון משפחת קנדי, ששכן אף הוא כאן, נסגר לתקופה בלתי מוגדרת). כדאי לשים לב גם לשלט הזיכרון לאדריכל היהודי אלכנסדר בֶּר, מתכנן המבנה. |תמונה_בטקסט484| המשיכו לקוּנסטְוֶרקֶה (Kunstwerke או KW; מס' 69), מתחם של גלריות וסדנאות אמנים סביב חצר פנימית מוצלת. המתחם נמנה עם הוותיקים בשכונה (מאז 1993) והגישה בו יומרנית (הוא קורא לעצמו "מכון לאמנות בת־זמננו" וגובה דמי כניסה) ושנויה במחלוקת; עם זאת, הוא זוכה למעמד מיוחס בעולם האמנות המקומי ונמנה עם אתרי התצוגה בבּיאנלה של ברלין. |תמונה_בטקסט494| זה הזמן לחצות את הרחוב ולעבור עוד מספר גלריות עד בית מס’ 24, שרק קומתו הראשונה משופצת, והחצר שלפניו מלאה בקיץ כיסאות ושולחנות. זהו Clärchens Ballhaus, דוגמה מרתקת להתחדשות עירונית; שווה להציץ פנימה כדי לראות את עיצוב הפנים המזכיר את שנות ה־20. ברחוב הקטן המתפצל מכאן שמאלה יש מספר בתי קפה עם שולחנות בחוץ ושוכנת חנות האופנה Konk. |תמונה_בטקסט5560| שובו לאָוּגוּסטשטראסֶה והמשיכו לגלריה Deschler, המתמקדת בקשר בין אמנות לתרבות פופולרית. חצו את הרחוב הבא ואז פנו ימינה ל-Gipsstr, הרצוף אף הוא גלריות וחנויות מעצבים. ליד מס’ 12 היכנסו למתחם החצרות סופי־גיפּס (Sophie-Gips Höfe), שם ממוקם אוסף הופמן (Sammlung Hoffman) היוקרתי. |תמונה_בטקסט378| חצו את החצרות (הטקסט בגרמנית על הקיר בחצר האחרונה הוא מיצב אמנותי), צאו ל-Sophienstr ופנו שמאלה. הכניסה המקושטת במס' 18 מובילה אל בית אגודת הפועלים (Handwerkerverein), שנבנה ב־1903 ואופייני לאדריכלות של התקופה. בכניסה יש שלט זיכרון למנהיגי הקומוניסטים שהתכנסו כאן בשלהי מלחמת העולם הראשונה ותכננו להפיל את השלטון, ואילו בחצר הפנימית פועל כיום תיאטרון. שובו לרחוב ולאחר מספר בתים תראו מימין את הכניסה האחורית למתחם החצרות האקֶשֶה הֶפֶה (Hackesche Höfe), שם מסתיים המסלול.*סמסלול* |תמונה_בטקסט379|

במחצית השנייה של המאה ה־19 חוותה הקהילה היהודית בברלין פריחה כלכלית מרשימה, מספר חברי הקהילה הגיע ל־28,000 ומגבלות ההעסקה על יהודים בפרוסיה הוסרו, מה שהפך אותם (לפחות מבחינה רשמית) לאזרחים שווי זכויות. מכיוון שכך, החליטה הקהילה להקים בית כנסת מרכזי חדש, נוֹיֶיה זינאגוֹגֶה (Neue Synagoge), וזה הושלם בשנת 1866. את בית הכנסת תכנן האדריכל הנוצרי אדוארד קנוֹבּלָאוּך, ששאב השראה מארמון אָלהאמבְּרָה בספרד המוסלמית. הסגנון הניאו-מוּרי בא לידי ביטוי בכיפה המוזהבת הגדולה, הנראית למרחוק, וכן בכיפות הקטנות משני צדיה ובקישוטים המסולסלים בחזית ועל הדלתות הכבדות, בהן משולבים גם מגני־דוד. בחלל הפנים המרהיב שתכנן קנוֹבּלָאוּך היו 3200 מקומות ישיבה, ארון־קודש ששאב את השראתו ממזבחות נוצריים - ועוגב, שהוויכוח על התקנתו הוביל בסופו של דבר לפיצול בין הקהילה האורתודוכסית בעיר לבין הזרם הליברלי. הליברלים, בראשות הרב אברהם גָייגֶר, המשיכו להתפלל בבית הכנסת, והאורתודוכסים (שהיו המיעוט) פרשו והקימו את הקהילה הנאו־אורתודוכסית של ברלין. בית הכנסת שרד אמנם את ליל הבדולח אבל נפגע קשות בהפצצות; אולם התפילה הראשי נהרס כמעט לגמרי (הריסותיו פונו ב־1958) והכיפה ניזוקה באורח שלא ניתן היה לתקנו. |המסגרת| איזהו גיבור? בסמוך לבית הכנסת החדש קבוע שלט, החולק כבוד לווילהלם קריצפֶלד, מפקד תחנת המשטרה בהאקֶשֶר מרקט, על הצלת בית הכנסת מידי הנאצים בליל הבדולח. מניחי השלט התבססו על דבריו של עד ראייה, שראה שוטר עוצר בגופו את ההמון המוסת ושולף את אקדחו כדי להגן על הבניין העתיק, ועל כך שקריצְפֶלד היה השוטר שננזף בידי הנאצים על המעשה. רק מאוחר יותר נתגלה כי מציל בית הכנסת לא היה קריצְפֶלד אלא שוטר מקוף פשוט בשם אוטו בֶּלגארט; קריצְפֶלד לקח אחריות על המעשה כי ידע שהוא, בהיותו קצין, ייענש בנזיפה בלבד, ואילו בֶּלגארט עלול לאבד את משרתו. בשנים 1988-93 שופץ בית הכנסת באופן חלקי (החזית והכיפות חודשו, אבל האולם הראשי לא נבנה מחדש) וכיום הוא משמש מוזיאון (קטן ולא מרשים במיוחד) לתולדות הקהילה היהודית באזור. עם המוצגים נמנים שרידים אדריכליים מקוריים, פרוכת וגוויל תורה מבית הכנסת, תמונות ומפות; בחדר האחורי תוכלו לראות תמונה של האולם הראשי המרהיב ולהציץ על החצר האחורית, שם הוצבו עמודים וסימנים נוספים לאורך קו־המתאר של האולם שנהרס. בנוסף מתקיימות במוזיאון תערוכות מתחלפות וניתן לעלות לכיפה. במבנה החדש מימין לבית הכנסת שוכן המרכז היהודי (Centrum Judaicum), ובו משרדים, ספרייה וארכיון של הקהילה היהודית. במתחם מתקיימות בימים ו’ ושבת תפילות בנוסח הקונסרבטיבי.

אוטו וָיידט, יליד רוֹסטוֹק שבצפון גרמניה, היה יצרן מברשות שאיבד בהדרגה את מאור עיניו, וב־1936 פתח בית מלאכה (Blindenwerkstatt Otto Weidt) שבו הועסקו עוורים, לקויי ראייה וחרשים. מתוך ראיית עולם פציפיסטית והתנגדות לשלטון הנאצי החל אוטו וָיידט בשנת 1939 להעסיק בבית המלאכה גם יהודים, וכך לזכות אותם בהגנה מפני גירוש למחנות (כי בית המלאכה נחשב מפעל חיוני למאמץ המלחמתי). וָיידט פעל ללא לאות לרווחתם והצלתם של העובדים היהודים בבית המלאכה, תוך סיכון חייו וחיי משפחתו; ב־1971 הוכר כחסיד אומות העולם, וב־1999 נפתח בשטח בית המלאכה לשעבר מוזיאון המתעד את סיפורו. המוזיאון ממוקם בחצר פנימית שנראית כאילו הובאה במכונת זמן מראשית שנות ה־90, כשכל הקירות בסביבה היו מתקלפים ומכוסים גרפיטי ואמנות רחוב. החצר והמשכיה, הנקראים יחד בית שווארצֶנבֶּרג (Haus Schwartzenberg), מנוהלים בידי עמותה ששמה לה למטרה לשמר מרחב אותנטי של אמנות, יצירה והיסטוריה בלב האזור המסחרי של האקֶשֶה הֶפֶה. על הקירות מסביב תראו מגוון עשיר של אמנות רחוב, ובמתחם פזורות גם מפלצות־מתכת מופעלות במטבעות, פרי דמיונו הפרוע של האמן האנֶס הָיינֶר; דוגמאות נוספות מוצגות במוזיאון המפלצות (Monsterkabinett) שבחצר הפנימית. פרט לבית המלאכה לעוורים שוכן בחצר הראשונה גם הסניף הברלינאי של מרכז אנה פרנק (Anne Frank Centrum), שנפתח ב־2002; לאנה פרנק אין קשר לברלין, והמיקום נבחר בזכות קרבתו למוזיאון אוטו ויידט. האתר ראוי אמנם לביקור, אבל מעניין פחות ממוזיאון בית המלאכה. אתר הזיכרון לגיבורים השקטים (Gedenkstätte Stille Helden), ששכן אף הוא באותה חצר, נסגר ב-2018 ונפתח מחדש כאגף של אתר הזיכרון להתנגדות הגרמנית לנאצים.

באולם ענקי (Friedrichstadt-Palast) מעלים את המופע הכי מושקע בעיר. השם והפרטים משתנים מדי כמה עונות אבל התוכן תמיד זהה: לייזרים, מולטימדיה, מוזיקה ורקדנים, שיוצרים הפנינג קצבי וסקסי בסגנון לאס וגאס.

האספן כריסטיאן בּוֹרוֹס בחר להציג את אוסף האמנות שלו (Sammlung Boros) במבנה בטון מאסיבי, בעל היסטוריה מרתקת. הוא הוקם ב־1943 כבונקר נגד הפצצות אוויר, ואז הוקף בקירות בטון בעובי שני מ’ וכוסה בתקרה בעובי שלושה מ’. הבונקר, שנועד לשכן עד 3000 איש, נבנה מעל פני הקרקע ולכן שולבו בו מאפיינים אדריכליים שיתאימו אותו לסביבתו (למשל חלונות־דֶמֶה ורצועת־עיטור לאורך הגג). תחת השלטון הקומוניסטי שימש הבונקר בין השאר לאחסון של פירות טרופיים, בייחוד בננות (שהיו במחסור ויובאו מקוּבָּה בכמויות קטנות), ולכן זכה לכינוי ‘בונקר הבננות’. לאחר איחוד ברלין הוסב המבנה למועדון טכנו בשם Bunker, אחד הראשונים בעיר; כשהמועדון נסגר נמכר הבונקר לאספן הגרמני העשיר כריסטיאן בּוֹרוֹס, שלא רק הפך אותו לחלל תצוגה אלא גם בנה על הגג פנטהאוז מנקר־עיניים, בו הוא מתגורר עם משפחתו. כדי להסב את הבונקר לחלל אמנות בוצעו בו שינויים רבים, תקרות וקירות נהרסו ומספר החדרים צומצם מ־120 ל־80. עם זאת, השינויים לא פגעו באווירה הייחודית, מהחצים המציינים את מסלול המילוט על הקירות ועד הסימנים שנותרו במקום שבו היו השירותים; יצירות רבות מוצבות באופן המנהל דיאלוג עם החלל, ואחרות נוצרו במיוחד עבורו. האוסף המקיף שצבר בּוֹרוֹס כולל קרוב ל־700 יצירות של אמנים בני־זמננו, בהם שמות גדולים כמו אָיי וֵוייוֵויי, אוֹלאפוּר אֶליאָסוֹן ודָמיאֶן הירסט, לצד אמנים צעירים ומבטיחים מגרמניה וממזרח אירופה. הוא מוצג בסבבים המתחלפים מדי שלוש־ארבע שנים (מאז 2008) ונגיש במסגרת סיור מודרך בהרשמה מראש (הסיור בגרמנית או באנגלית; מומלץ להירשם לפחות חודש־חודשיים מראש, בייחוד בקיץ).