חצרות האקֶשֶה (Hackesche Höfe) הוא מתחם של שמונה חצרות מקושרות זו לזו, שהושלם ב־1906 סמוך לכיכר השוק האקֶשֶר מרקט (Hackescher Markt). במתחם, שנועד להקל על מצוקת הדיור ברובע הצפוף שוֹינֶנפירטֶל, שולבו דירות מגורים, בתי מלאכה ושימושים מסחריים, והוא נבנה בסגנון היוּגֶנדשטיל, הניכר במיוחד בחזיתות המשובצות אריחים צבעוניים בחצר הראשונה. בשנות ה־20 וה־30 היו כרבע מדיירי המתחם יהודים, ושכנו בו המֶנזָה של אגודת הסטודנטיות היהודיות ובית מחסה לנערות של אגודת הנשים היהודיות. לאחר מלחמת העולם השנייה הידרדר מצבן של החצרות (הקומוניסטים העדיפו להשקיע בבתי דירות חדשים) ורק אחרי איחוד ברלין היתה להן עדנה, כאשר התמקמו בהן אמנים, שמשכו לאזור את התיירים. בשנים 1994-7, נעשה באזור שיפוץ כללי ונפתחו בוטיקים, גלריות, בתי קפה ומוסדות תרבות. בחצר הראשונה, המרשימה מכולן, שוכנים היום תיאטרון Chamäleon והקפה־מסעדה Oxymoron, ויש גם גלידרייה ובית קולנוע. במעבר בין החצר הראשונה לשנייה קבוע לוח זיכרון לאברהם גָייגֶר, ממייסדי הזרם הליברלי ביהדות, ובחצר השלישית יש שלט המספר על הנוכחות היהודית באזור, ותצוגה של חרסינה מהמפעל המלכותי KPM. מחצר מס’ 6 כדאי לפנות ימינה אל חצרות הוורדים (Rosenhöfe), מתחם חנויות מקסים ששופץ בסגנון אר דקו בשנת 2003. מומלץ לבקר באזור בשעות הערב, אז מתמלאים בתי הקפה והאווירה תוססת - אבל לא מאוחר מדי: זהו אזור מגורים, ובשעה עשר נסגרות החצרות למבקרים (פרט לחצר הראשונה, הפתוחה כל הלילה).

במחצית השנייה של המאה ה־19 חוותה הקהילה היהודית בברלין פריחה כלכלית מרשימה, מספר חברי הקהילה הגיע ל־28,000 ומגבלות ההעסקה על יהודים בפרוסיה הוסרו, מה שהפך אותם (לפחות מבחינה רשמית) לאזרחים שווי זכויות. מכיוון שכך, החליטה הקהילה להקים בית כנסת מרכזי חדש, נוֹיֶיה זינאגוֹגֶה (Neue Synagoge), וזה הושלם בשנת 1866. את בית הכנסת תכנן האדריכל הנוצרי אדוארד קנוֹבּלָאוּך, ששאב השראה מארמון אָלהאמבְּרָה בספרד המוסלמית. הסגנון הניאו-מוּרי בא לידי ביטוי בכיפה המוזהבת הגדולה, הנראית למרחוק, וכן בכיפות הקטנות משני צדיה ובקישוטים המסולסלים בחזית ועל הדלתות הכבדות, בהן משולבים גם מגני־דוד. בחלל הפנים המרהיב שתכנן קנוֹבּלָאוּך היו 3200 מקומות ישיבה, ארון־קודש ששאב את השראתו ממזבחות נוצריים - ועוגב, שהוויכוח על התקנתו הוביל בסופו של דבר לפיצול בין הקהילה האורתודוכסית בעיר לבין הזרם הליברלי. הליברלים, בראשות הרב אברהם גָייגֶר, המשיכו להתפלל בבית הכנסת, והאורתודוכסים (שהיו המיעוט) פרשו והקימו את הקהילה הנאו־אורתודוכסית של ברלין. בית הכנסת שרד אמנם את ליל הבדולח אבל נפגע קשות בהפצצות; אולם התפילה הראשי נהרס כמעט לגמרי (הריסותיו פונו ב־1958) והכיפה ניזוקה באורח שלא ניתן היה לתקנו. |המסגרת| איזהו גיבור? בסמוך לבית הכנסת החדש קבוע שלט, החולק כבוד לווילהלם קריצפֶלד, מפקד תחנת המשטרה בהאקֶשֶר מרקט, על הצלת בית הכנסת מידי הנאצים בליל הבדולח. מניחי השלט התבססו על דבריו של עד ראייה, שראה שוטר עוצר בגופו את ההמון המוסת ושולף את אקדחו כדי להגן על הבניין העתיק, ועל כך שקריצְפֶלד היה השוטר שננזף בידי הנאצים על המעשה. רק מאוחר יותר נתגלה כי מציל בית הכנסת לא היה קריצְפֶלד אלא שוטר מקוף פשוט בשם אוטו בֶּלגארט; קריצְפֶלד לקח אחריות על המעשה כי ידע שהוא, בהיותו קצין, ייענש בנזיפה בלבד, ואילו בֶּלגארט עלול לאבד את משרתו. בשנים 1988-93 שופץ בית הכנסת באופן חלקי (החזית והכיפות חודשו, אבל האולם הראשי לא נבנה מחדש) וכיום הוא משמש מוזיאון (קטן ולא מרשים במיוחד) לתולדות הקהילה היהודית באזור. עם המוצגים נמנים שרידים אדריכליים מקוריים, פרוכת וגוויל תורה מבית הכנסת, תמונות ומפות; בחדר האחורי תוכלו לראות תמונה של האולם הראשי המרהיב ולהציץ על החצר האחורית, שם הוצבו עמודים וסימנים נוספים לאורך קו־המתאר של האולם שנהרס. בנוסף מתקיימות במוזיאון תערוכות מתחלפות וניתן לעלות לכיפה. במבנה החדש מימין לבית הכנסת שוכן המרכז היהודי (Centrum Judaicum), ובו משרדים, ספרייה וארכיון של הקהילה היהודית. במתחם מתקיימות בימים ו’ ושבת תפילות בנוסח הקונסרבטיבי.

באולם ענקי (Friedrichstadt-Palast) מעלים את המופע הכי מושקע בעיר. השם והפרטים משתנים מדי כמה עונות אבל התוכן תמיד זהה: לייזרים, מולטימדיה, מוזיקה ורקדנים, שיוצרים הפנינג קצבי וסקסי בסגנון לאס וגאס.

אוטו וָיידט, יליד רוֹסטוֹק שבצפון גרמניה, היה יצרן מברשות שאיבד בהדרגה את מאור עיניו, וב־1936 פתח בית מלאכה (Blindenwerkstatt Otto Weidt) שבו הועסקו עוורים, לקויי ראייה וחרשים. מתוך ראיית עולם פציפיסטית והתנגדות לשלטון הנאצי החל אוטו וָיידט בשנת 1939 להעסיק בבית המלאכה גם יהודים, וכך לזכות אותם בהגנה מפני גירוש למחנות (כי בית המלאכה נחשב מפעל חיוני למאמץ המלחמתי). וָיידט פעל ללא לאות לרווחתם והצלתם של העובדים היהודים בבית המלאכה, תוך סיכון חייו וחיי משפחתו; ב־1971 הוכר כחסיד אומות העולם, וב־1999 נפתח בשטח בית המלאכה לשעבר מוזיאון המתעד את סיפורו. המוזיאון ממוקם בחצר פנימית שנראית כאילו הובאה במכונת זמן מראשית שנות ה־90, כשכל הקירות בסביבה היו מתקלפים ומכוסים גרפיטי ואמנות רחוב. החצר והמשכיה, הנקראים יחד בית שווארצֶנבֶּרג (Haus Schwartzenberg), מנוהלים בידי עמותה ששמה לה למטרה לשמר מרחב אותנטי של אמנות, יצירה והיסטוריה בלב האזור המסחרי של האקֶשֶה הֶפֶה. על הקירות מסביב תראו מגוון עשיר של אמנות רחוב, ובמתחם פזורות גם מפלצות־מתכת מופעלות במטבעות, פרי דמיונו הפרוע של האמן האנֶס הָיינֶר; דוגמאות נוספות מוצגות במוזיאון המפלצות (Monsterkabinett) שבחצר הפנימית. פרט לבית המלאכה לעוורים שוכן בחצר הראשונה גם הסניף הברלינאי של מרכז אנה פרנק (Anne Frank Centrum), שנפתח ב־2002; לאנה פרנק אין קשר לברלין, והמיקום נבחר בזכות קרבתו למוזיאון אוטו ויידט. האתר ראוי אמנם לביקור, אבל מעניין פחות ממוזיאון בית המלאכה. אתר הזיכרון לגיבורים השקטים (Gedenkstätte Stille Helden), ששכן אף הוא באותה חצר, נסגר ב-2018 ונפתח מחדש כאגף של אתר הזיכרון להתנגדות הגרמנית לנאצים.

האספן כריסטיאן בּוֹרוֹס בחר להציג את אוסף האמנות שלו (Sammlung Boros) במבנה בטון מאסיבי, בעל היסטוריה מרתקת. הוא הוקם ב־1943 כבונקר נגד הפצצות אוויר, ואז הוקף בקירות בטון בעובי שני מ’ וכוסה בתקרה בעובי שלושה מ’. הבונקר, שנועד לשכן עד 3000 איש, נבנה מעל פני הקרקע ולכן שולבו בו מאפיינים אדריכליים שיתאימו אותו לסביבתו (למשל חלונות־דֶמֶה ורצועת־עיטור לאורך הגג). תחת השלטון הקומוניסטי שימש הבונקר בין השאר לאחסון של פירות טרופיים, בייחוד בננות (שהיו במחסור ויובאו מקוּבָּה בכמויות קטנות), ולכן זכה לכינוי ‘בונקר הבננות’. לאחר איחוד ברלין הוסב המבנה למועדון טכנו בשם Bunker, אחד הראשונים בעיר; כשהמועדון נסגר נמכר הבונקר לאספן הגרמני העשיר כריסטיאן בּוֹרוֹס, שלא רק הפך אותו לחלל תצוגה אלא גם בנה על הגג פנטהאוז מנקר־עיניים, בו הוא מתגורר עם משפחתו. כדי להסב את הבונקר לחלל אמנות בוצעו בו שינויים רבים, תקרות וקירות נהרסו ומספר החדרים צומצם מ־120 ל־80. עם זאת, השינויים לא פגעו באווירה הייחודית, מהחצים המציינים את מסלול המילוט על הקירות ועד הסימנים שנותרו במקום שבו היו השירותים; יצירות רבות מוצבות באופן המנהל דיאלוג עם החלל, ואחרות נוצרו במיוחד עבורו. האוסף המקיף שצבר בּוֹרוֹס כולל קרוב ל־700 יצירות של אמנים בני־זמננו, בהם שמות גדולים כמו אָיי וֵוייוֵויי, אוֹלאפוּר אֶליאָסוֹן ודָמיאֶן הירסט, לצד אמנים צעירים ומבטיחים מגרמניה וממזרח אירופה. הוא מוצג בסבבים המתחלפים מדי שלוש־ארבע שנים (מאז 2008) ונגיש במסגרת סיור מודרך בהרשמה מראש (הסיור בגרמנית או באנגלית; מומלץ להירשם לפחות חודש־חודשיים מראש, בייחוד בקיץ).

אֶריקָה ורוֹלף הופמן החלו לקנות אמנות בת־זמננו ב־1968, ועם נפילת החומה נסחפו בגל ההתלהבות האמנותית ששטף את ברלין המאוחדת. בשנת 1994 הם קנו מבנה תעשייתי ישן, שיפצו אותו והפכו אותו לשילוב מרתק בין הפרטי לציבורי – חלל ששימש גם דירת מגורים ומשרד עבור הזוג וגם חלל תצוגה ליצירות מתוך האוסף הפרטי שלהם (Sammlung Hoffmann). ב־2001 הלך רולף הופמן לעולמו ומאז מתפקדת אֶריקָה כאוצרת יחידה. מדי שנה, בחודש יולי, היא מחליפה את היצירות שבחדרי התצוגה באחרות שנשמרו במחסן או ברכישות חדשות, ומסדרת אותן בסדר אסוציאטיבי סביב נושא מופשט, המשתנה מדי שנה. האוסף מתאפיין בסגנון אקלקטי ומגוון, מגֶרהארט ריכטֶר ובּאסקיאט עד וידיאו־ארט ומיצבים, ומספק הצצה מרתקת לקשרי הגומלין בין המגמות באמנות בת־זמננו. התערוכה פתוחה לקהל הרחב רק בימי שבת ורק במסגרת סיור מודרך (גם באנגלית). המדריכים המנוסים והאדיבים יובילו אתכם דרך החללים, שאחדים מהם נועדו לתצוגה בלבד, ואילו אחרים הם חדרי מגורים (ספרייה, סלון, משרד וכדומה) המשמשים בשאר ימות השבוע את משפחת הופמן.

מה שהיה בית הקברות הראשון של הקהילה היהודית בברלין (Alter Jüdischer Friedhof; רשמית ‘בית הקברות היהודי ברלין־מיטֶה' - Jüdischer Friedhof Berlin-Mitte) הוא היום שטח ירוק, חף כמעט ממצבות, בלב שכונה אופנתית. בית העלמין שימש את הקהילה בשנים 1672-1828 ונקברו בו רבנים, יהודי חצר ורופאים, אולם ב־1943 נכנסו אליו אנשי הגֶסטאפּוֹ, ניתצו את המצבות וחרשו את השטח. בתקופה הקומוניסטית הוסב בית הקברות לפארק ציבורי, ורק ב־2008 הוכרז שוב כבית קברות יהודי, הוקף בחומה עם שער (וסמל מגן דוד) והותקן בו כיור לנטילת ידיים. בכניסה לבית הקברות מוצגות לראווה שתי מצבות גדולות, ששקעו באדמה הבוצית ונתגלו מחדש רק בשנות ה־2000. בהמשך השביל תראו את מצבתו המשוחזרת של הפילוסוף משה מנדלסון ואחר־כך גם שורה של מצבות שניצלו מהרס כי במקור היו קבועות בחומה הדרומית של בית הקברות (המצבות הועברו לבתי קברות אחרים והושבו לכאן לאחר השיפוץ). בין המצבות קבוע על הקיר לוח זיכרון בעברית ובגרמנית, שהוצב בידי הקהילה היהודית ב־1948 ובמשך שנים רבות היה האזכור היחיד להיסטוריה של האתר. בשטח שבין בית הקברות לרחוב נפתח ב־1844 בית האבות הראשון (Jüdisches Altersheim) של הקהילה היהודית בברלין. הנאצים השתמשו בבית האבות כתחנת איסוף ליהודי האזור, כפי שמעיד לוח זיכרון גדול בקצה השמאלי של חומת בית הקברות. פרט ללוח הונצח האתר גם בשתי דרכים נוספות: ב־1985 הוצבה כאן אנדרטה לקורבנות היהודיים של הפשיזם (Denkmal Jüdische Opfer des Faschismus), על פי תבנית שיצר האמן ויל לאמֶרט ב־1957 לאנדרטה במחנה הריכוז ראוֶונסבּרוּק, וב־2008 סומנו על הקרקע קווי המתאר של החדרים בבית האבות.

קוּנסטהָאוּס תאכלֶס (Kunsthaus Tacheles) החל את דרכו כבית כלבו חדשני בבעלות יהודית ב־1908, אולם מאז עבר הרבה ידיים ושימושים עד שב־1980 הוכרז כבניין להריסה. חלק מהמתחם נהרס והשאר נועד לפירוק ב־1990 – אבל אז נפלה החומה, ועל המבנה השתלטה קבוצת אמנים שקראה לעצמה תאכלֶס (מהמילה |הנטה|תאכלעס|סנטה| באידיש, שזלגה גם לגרמנית וגם לעברית באותה משמעות). הקבוצה הקימה בבניין המתפורר מתחם של אמנות אוואנגארדית, שכלל גלריות, אמנות רחוב, בית קולנוע וברים חתרניים, והיה למוסד של ממש בתרבות האלטרנטיבית של ברלין. למרבה הצער לא ניתן עוד לבקר באתר, כי ב־2012 הוא הוכרז כלא בטוח למגורים והדיירים התפנו ממנו (בהסכם עם הבעלים). המבנה הוכרז כאתר לשימור ועובר בימים אלה שיפוץ יסודי, שבסופו הוא אמור להיפתח מחדש כמרכז תרבות, ובמקביל נבנה לידו מתחם ענקי של דירות יוקרה, חנויות ומשרדים. קשה לדעת איך כל אלה ישרדו יחד, אבל בינתיים מעידים רק הפיגומים על מה שהיה ויהיה כאן.