שלוֹס סאנסוּסי (Schloss Sanssouci), הארמון הראשון שהקים פרידריך הגדול בפּוֹטסדאם, משקיף על הפארק מראש גבעה מדורגת, כך שמרחוק הוא נראה גדול מכפי שהוא באמת. הארמון, מבנה חד־קומתי צנוע יחסית בגוון צהבהב, הושלם ב־1747, ונועד לשמש את המלך כבית־קיץ וכמקום מפלט מהמולת העיר, וכן מאשתו אֶליזָבֶּטָה כריסטינה. את קירותיו החיצוניים של הארמון מעטרים פסלים בסגנון הרוקוקו, שהיה פופולרי בפרוסיה באותה תקופה, וגם חלל הפנים מעוצב באותו סגנון. אחרי מותו של פרידריך הגדול סבל הארמון מהזנחה, אבל בשנת 1840 שופץ והורחב בידי מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי, ומאז שימש את המלכים והקיסרים עד תום מלחמת העולם הראשונה. כדי להיכנס לארמון יש לקנות כרטיס מתוזמן לשעה מסוימת; אלה אוזלים במהירות בימים שבת וא’ ובחודשי הקיץ, ולכן חשוב להגיע מוקדם לקופת הכרטיסים, או להזמין מראש באתר האינטרנט. חלל הפנים של הארמון אינו מרהיב כמו בארמונות מהשורה הראשונה (ורסאי, סנט פטרבורג וכדומה), אבל יש בו הרבה ציורים מרשימים (למשל של הצייר הצרפתי אנטואן ואטוֹ) ושעונים עתיקים מאוספיו של המלך. החדרים המעניינים ביותר הם אולם השיש (Marmorsaal) האליפטי, בדוגמת הפנתיאון ברומא; הספרייה (Bibliothek), בגוני חום וזהב, שם אהב פרידריך לבלות עם 2000 הספרים שלו; וחדר האורחים האחרון, המעוטר בציורים מפורטים של תוכיים, חסידות, פירות ופרחים. חדר זה שימש בין השאר את המלומד הצרפתי ווֹלטֵייר, שנמנה עם אורחיו הקבועים של המלך. בנוסף פתוחים למבקרים שני חלקים של הארמון שנוספו במאה ה־19: אגף הנשים (Damenflügel) ממערב, ששימש את המלכה אֶליזָבֶּטָה ואת בנות לווייתה, ומטבח הארמון (Schlossküche), שם תוכלו לראות כיצד הכינו המשרתים את ארוחותיו של המלך. |המסגרת|אגדת הטוחן והמלך שלא ישן מספרים שמיד אחרי תום הבנייה של ארמון סאנסוּסי התקשה פרידריך הגדול לישון בלילות בשל הרעש שעלה מטחנת הרוח. המלך הציע לקנות את הטחנה, וכשהבעלים סירב, הכריז בזעם, שכמלך פרוסיה הוא יכול פשוט להחרים את הטחנה בלי לשלם גרוש תמורתה. הטוחן האמיץ לא התבלבל, והזכיר לפרידריך שהוא-עצמו קבע בתחילת כהונתו שגם המלך כפוף לחוק, ולכן יש לפתור את המחלוקת בבית המשפט. פרידריך הבין שהטוחן צודק ובמקום להתעמר בו שינה את תוכנית החדרים בארמון – והותיר את הטחנה על עמדה. הסיפור, שהופיע לראשונה בספר על חייו של פרידריך הגדול בשנת 1787, רחוק כנראה מהאמת ההיסטורית, ומבוסס על סכסוך בנוגע לזכויות שימוש במים, שבו היו מעורבים הטוחן ובעל הבית שלו (אבל לא המלך). הגרסה שהתפרסמה בספר נועדה כנראה לפאר את מחויבותו של פרידריך הגדול לשלטון הוגן ונאור, שבו כל האזרחים שווים בפני החוק - גישה שאותה באמת הדגיש בימי שלטונו.

הווילות האיטלקיות של משפחת מֶדיצ'י סיפקו את ההשראה לאוֹראנזֶ'רישלוֹס (Orangerieschloss), מבנה ניאו־רנסאנסי שהושלם ב־1860 עבור פרידריך וילהלם הרביעי. בחזית ניצבת חממה באורך 300 מ’, המשמשת גם היום לאכסון־חורף של הצמחים הים־תיכוניים, המוצבים בקיץ בגנים הסמוכים. האולמות הגבוהים והארוכים, המחוממים באמצעות צינורות מים חמים למניעת קיפאון, משמשים בקיץ לאירועים ולקונצרטים. מאחורי החממה ובצמוד אליה נבנה ארמון־אירוח קטן, שבראשו שני מגדלים (באחד מהם יש נקודת תצפית מצוינת על הפארק). לאוֹראנזֶ'רי צמוד גן מקסים של צמחי תבלין, פרחים וקקטוסים בסגנון ים תיכוני, ומתחתיו סדרה של טֶראסות ובהן גומחות, מזרקות ומפלים מלאכותיים. רחבת הכניסה, המעוטרת פסלי־שיש בסגנון ניאו־קלאסי, מובילה לארמון עצמו. בחלל הפנים יש אמנם רק חמישה חדרים – אבל הם מעוצבים ומרוהטים בפאר העולה על כל מה שתראו בארמונות האחרים של פּוטסדאם. באולם רָפאל (Raffaelsaal), שעוצב בהשראת אולם רֶגָ'ה בוותיקאן, מוצגים 50 העתקים שיצרו תלמידיו של האמן האיטלקי על פי ציוריו הידועים ביותר. החדר האחרון בשורה נועד לארח את אחותו של המלך ואת בעלה, הצאר הרוסי ניקולאי, ולכן מקושט בסגנון רוסי, ועשיר באבן־החן הירוקה מָלָכיט, שהיתה חביבה על הצאר ואשתו. בנוסף תראו בחדרי הארמון ציורי נוף של ארץ ישראל, אוסף נפלא של פורצלן ממָייסֶן ומגוון אריגי דָמָשק. הביקור בחלל הפנים חופשי בימים שבת וא' בקיץ, אולם בשאר הזמן אפשרי רק במסגרת סיור מודרך (אין צורך לתאם מראש).

חממת פירות ופרחים הוסבה ב־1771 לנוֹיֶיה קאמֶרן (Neue Kammern), יחידת־אירוח שנבנתה כהרחבה לארמון סאנסוּסי. הארמון אינו מרשים מבחוץ ואינו גדול במיוחד (רק עשרה מחדריו פתוחים למבקרים), אבל יש בו מספר אולמות יפהפיים, והוא הרבה פחות צפוף ומתויר מהאחרים. במיטב מסורת הרוקוקו עוצב כל חדר סביב צבע או מוטיב מסוים, הבא לידי ביטוי בקירות, בתקרות ובקישוטים. האולם הגדול ביותר, גלריית אובידיוס (Ovidgalerie), מעוטר בסדרת תבליטים מוזהבים של סצינות מיתולוגיות מתוך המטמורפוזות של אובידיוס. צמוד אליו אולם הג’אספֶּר (Jaspissaal), שקירותיו ורצפתו משובצים שיש ואבני ג’אספֶּר אדומות (אבן־חן המזוהה עם אבן החושן יָשפֶה) ובתקרתו ציור מרהיב של קופידון. כדאי לשים לב גם לקירותיהם של שניים מחדרי המגורים בהם משובצים עצים מזנים קשים לעיבוד (תות, מייפל ועוד) בדוגמאות־פסיפס מפורטות.

באחת הפינות היפות ביותר בפארק סאנסוּסי חולשת פרידֶנסקירכֶה (Friedenskirche), כנסייה פרוטסטנטית משנת 1848, על בריכת ברבורים ציורית. בהוראתו של מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי נבנו הכנסייה, חצר־האכסדרות ומגדל הפעמונים בסגנון איטלקי אופייני. חלל הפנים עוצב בפשטות יחסית, פרט לאָפְּסיס (הגומחה המעוגלת בקצה הכנסייה) שבו שולב פסיפס מקורי מהמאה ה־13; הפסיפס, שמקורו בכנסייה על אי בוונציה, הוצע למכירה כשהאי הוצף, נקנה על־ידי פרידריך וילהלם הרביעי, והועבר בחלקים לפּוֹטסדאם. במאוזילאום אליפטי, שנוסף בשנת 1890, ניצבים ארונות השיש של קיסר גרמניה פרידריך השלישי ואשתו ויקטוריה. בחצר הקטנה הצמודה לכנסייה יש פסל מרשים של ישו (העתק של פסל מאת בֶּרטֶל תוֹרוואלדסֶן) וכן פסל של משה מקבל את התורה. מכאן אפשר גם לראות את מגדל הפעמונים הרומנטי ולהציץ אל מארליגארטֶן (Marlygarten), גן תבלינים שהוסב לגן פרחים. בחצר האכסדרות הצמודה שולבו שרידים נוספים מהכנסייה העתיקה בוונציה, שנרכשו אף הם בידי המלך.

נוֹיֶיס פּאלֶה (Neues Palais), שהושלם ב־1769, לא נועד לשרוד מאות שנים: הוא נבנה רק בכדי להרשים את מנהיגי אירופה בעוצמתה של פרוסיה אחרי מלחמת שבע השנים, ולכן מאחורי החזות המפוארת חבויה תשתית מתפוררת ובעייתית. התוצאה היא ארמון שעד היום נראה טוב מבחוץ - אבל קשה מאוד לתחזוקה, ולכן חלקים ממנו נסגרים לעתים קרובות לשיפוצים. הארמון נראה כעשוי לבֵנים אדומות, אבל זו אינה אלא הטעיה: הלבֵנים אזלו לאחר שהושלם האגף הדרומי, וכדי לשמור על אחידות הורה פרידריך הגדול לצייר דוגמה של לבֵנים על הטיח בשאר חלקי הארמון. סביב הארמון ערוכים כ־400 פסלים, ומעליו מתנשאת כיפת נחושת גדולה, מוכתרת בשלוש גראציות מוזהבות האוחזות בכתר פרוסיה. חלל הפנים מעוצב בסגנון רוקוקו פזרני, אף כי אין בו כמעט רהיטים מקוריים. אולם המערה (Grottensaal), שקירותיו מכוסים מאות קונכיות, אבנים, שברי שיש ואבני־חן חצי־יקרות, ממחיש את חשיבותן של צורות מן הטבע בסגנון הרוקוקו, ואילו באולם השיש (Marmorsaal) משובצת הרצפה שיש קארָרָה יוקרתי בדוגמאות מורכבות, והתקרה מכוסה בציור מיתולוגי ענקי, הגדול ביותר מסוגו מצפון לאלפים. החדרים המרשימים־פחות בקומה השנייה עוצבו במאה ה־19, ובאחד מהם אף הותקנה אמבטיה עם מים זורמים. ניתן גם לבקר בדירתו הפרטית של פרידריך הגדול, שם נהג לנגן לאורחיו בחדר הקונצרטים (Konzertzimmer), וכן בתיאטרון הארמון (Schlosstheater). בחורף (נובמבר-מרץ) מתקיים הביקור בארמון במסגרת סיור מודרך בלבד (בגרמנית; ניתן לקחת מדריך־שמע באנגלית). מול הארמון ניצבים שני מבנים גדולים, דומים בסגנונם לארמון, המקושרים זה לזה באכסדרת עמודים. קשה להאמין, אבל מבנים אלה שימשו מטבח ומגורי משרתים (Kommunes), וחזיתם המפוארת נועדה רק לספק נוף נאה לאורחים הצופים מחלונות הארמון. כיום שוכנים כאן משרדי ההנהלה של אוניברסיטת פּוֹטסדאם. בשל מגיפת הקורונה ניתן לבקר בארמון רק במסגרת סיור מודרך, שאינו עובר בתיאטרון הארמון.

כיכר השוק של פּוֹטסדאם היתה מרכז העיר מהמאה ה־17 ועד מלחמת העולם השנייה, אז נהרסו רוב המבנים בה בהפצצות בעלות הברית. הקומוניסטים העדיפו לפנות את האזור מההריסות ולא לשחזרו, ורק בשנים האחרונות הוא נבנה מחדש כאתר תיירות המדמה את העיר העתיקה. המבנה החשוב ביותר הוא הארמון העירוני (Stadtschloss), שהחל את דרכו ב־1662 כארמון־ציד על חורבותיו של מבצר סלאבי קדום. בניצוחו של פרידריך הגדול שופץ הארמון והורחב בסגנון הרוקוקו, אולם המבנה רב־הרושם נהרס לחלוטין בהפצצות בעלות הברית, ובמשך שנים רבות נותרה במקומו רק רחבת אספלט ריקה. בשנת 2006 הוחלט לשחזר את הארמון ולשכן בו את הפרלמנט של מדינת בּראנדֶנבּוּרג (Brandenburger Landtag). בחזיתו של המבנה המשוחזר, שהושלם ב־2014, שולבו עמודים וכותרות מהריסות הארמון וכן השער הראשי, המעוטר בפסל מוזהב של אלת הגורל פוֹרטוּנָה, ששוחזר כבר בשנות ה־90 במימונו של מיליונר מקומי. מומלץ להיכנס לחצר הפנימית המטופחת, שיש בה מספר ספסלים נוחים. מעברה האחר של הכיכר מתנשאת כיפת הנחושת הירוקה של כנסיית ניקולאי (Nikolaikirche), שתוכננה בידי קרל פרידריך שינקֶל בסגנון הניאו־קלאסי, כמחווה לפנתיאון ברומא. עמוד־השיש שבין הארמון לכנסייה היה בעבר מעוטר בתבליטי השליטים משושלת הוֹהֶנצוֹלֶרן, אבל אלה הוחלפו בידי הקומוניסטים בפניהם של אדריכלים שתרמו לבניין העיר. הבית הלבן שמעליו מתנוסס פסל מוזהב של אטלס אוחז בכדור הארץ הוא בית העירייה הישן (Altes Rathaus), שהושלם ב־1755 בסגנון איטלקי, ומשמש כיום את מוזיאון העיר פּוֹטסדאם (Potsdam Museum). לצד הכיכר, לאורך הנהר האפֶל (Havel), נפתח ב-2017 מתחם של בנייני מגורים, מסעדות וחנויות, הכולל בין השאר מבנים משוחזרים מהמאות ה־18 וה־19. גולת הכותרת של הפרויקט היא מוזיאון בּארבֶּריני (Museum Barberini), בבית אחוזה בארוקי שנבנה בידי פרידריך הגדול כמחווה לפּאלאצוֹ בּארבֶּריני ברומא ושוחזר במדויק במקומו המקורי.במבנה המרשים נפתח מוזיאון המבוסס על אוסף פרטי של אמנות ממזרח גרמניה הקומוניסטית ומארח תערוכות מתחלפות מרתקות של יצירות מהתקופה האימפרסיוניסטית ועד ימינו.

פרידריך הגדול היה אספן נלהב של אמנות הרנסאנס והבארוק, בדגש על יוצרים איטלקיים ופלֶמיים. הגלריה (Bildergalerie) שהקים לאוספיו הושלמה ב־1766 ליד ארמון סאנסוּסי, במקום שבו שכנה חממה לפירות טרופיים, ונחשבת המבנה הראשון בגרמניה שתוכנן מיסודו כמוזיאון. פריטים רבים מהאוסף נבזזו בידי הרוסים לאחר מלחמת העולם השנייה, ואחרים מוצגים כיום בגלריית הציורים בברלין – אבל באולמות המעוטרים תבליטים מוזהבים נותרו עדיין כמה יצירות מרשימות, בהן תומא הספקן מאת קָרָוואג'וֹ, חג השבועות מאת ואן דָייק והירונימוס הקדוש מאת רוּבֶּנס. בחזיתה של הגלריה מוצבים פסלי שיש המייצגים את המדעים ואת האמנויות, ומעל החלונות יש פסלי ראש־חזה של אמנים ידועי־שם.

‘המלך החייל’ פרידריך וילהלם הראשון, שהיה מעריץ נלהב של התרבות ההולנדית, יזם בשנת 1733 את הקמתו של רובע חדש בפּוֹטסדאם – הוֹלֶנדישֶס פירטֶל (Holländisches Viertel). בתכנונו של האדריכל המלכותי יאן בּוּמאן נבנו ברובע 134 בתי־לבֵנים אדמדמים עם גמלונים מעוגלים וחלונות מרובעים, מוקפים מסגרת־עץ לבנה. המלך קיווה שהרובע יאוכלס בבעלי מלאכה הולנדיים, אבל אלה לא ששו לעבור לפּוֹטסדאם, ויותר ממחצית מהבתים נמכרו למהגרים מצרפת או שימשו למגורי חיילים וקצינים. לאחר נפילת החומה הפך הרובע למתחם תיירותי של חנויות מזכרות, בתי קפה ומסעדות. בבית יאן בּוּמאן (Jan-Bouman-Haus) יש מוזיאון קטן ובו דגמים אדריכליים ודוגמאות של רהיטים וחפצים אופייניים.

המבנה העתיק ביותר ששרד בפּוֹטסדאם אינו ארמון או כנסייה אלא מארשטאל (Marstall), ביתן בארוקי שנבנה ב־1685 כחממה לצמחים אקזוטיים, אולם הוסב במהרה לאורווה המלכותית (כפי שמעידים פסלי הסוסים). בעוד מבנים אחרים באזור נהרסו לחלוטין בהפצצות, שרדו האורוות כמעט ללא פגע, וב־1981 נפתח בהן מוזיאון לקולנוע (Filmmuseum). המוזיאון, שאינו ידידותי במיוחד לתיירים, מגולל את סיפורם של אולפני בּאבֶּלסבֶּרג (ליד פּוֹטסדאם), שנמנו בשנות ה־20 וה־30 עם אולפני הקולנוע המובילים בעולם.