הסיור מתחיל קצת מדרום לתחנת |או| Mehringdamm, שם שוכנים שני מוסדות קולינריים ברלינאיים: השווארמה הטורקית Mustafa’s Gemüse Kebap והדוכן Curry 36, שנודע בנקניקיות בקארי. מכאן לכו דרומה ב-Mehringdamm, חצו את הכביש ופנו ימינה ל-Yorckstr. עברו על פני המגדלים הניאו־גותיים של כנסיית בּוֹניפציוס הקדוש (St. Bonifatius) ולכו עד מס’ 83-86, שם מוביל מעבר מקורה, מעוטר בפסלי גברים שריריים, אל רימֶרס הוֹפגארטֶן (Riemers Hofgarten), מתחם של בתי מגורים יפהפיים שנבנו בסוף המאה ה־19 בסגנון הוילהלמיני. בחצר הפנימית, הפתוחה למבקרים, יש מספר פסלים נאים; חצו את המתחם עד Hagelberger Str ושם פנו שמאלה. +--- כדי ליהנות מקצת טבע, לפגוש מקומיים ולצפות על העיר, ב-Hagelberger Str פנו ימינה במקום שמאלה, ואז פנו שמאלה ל-Großbeerenstr. בקצה הרחוב תראו בריכה ובה פסל ארד של דייג האוחז בבתולת־ים, ומעליה מפל מלאכותי המזין אותה. הבריכה והמפל הושלמו ב־1893, כשגבעה טבעית הוסבה לפארק ויקטוריה (Viktoriapark). שבילים ומדרגות מטפסים לפסגת הגבעה, שם ניצבת האנדרטה הלאומית למלחמות השחרור (Nationaldenkmal für die Befreiungskriege); האנדרטה, מגדל ברזל מחודד בתכנונו של קרל פרידריך שינקֶל, הוקמה לרגל הניצחון הפרוסי על נפוליאון ומעוטרת בתבליטים המייצגים קרבות חשובים ובפסלי המנהיגים הצבאיים שניצחו בהם. הפסגה משקיפה לנוף נאה של הירוק מסביב ומרכז העיר (בכיוון צפון). אחרי התצפית, רדו מהגבעה ולכו לאורך Kreuzbergstr עד שתתחברו למסלול הראשי.---+ בקצה הרחוב פנו ימינה ל-Mehringdamm ובצומת הבא שמאלה אל הרחוב הנאה בֶּרגמָנְשטראסֶה (Bergmannstr), הרצוף בתי קפה, ברים ומסעדות אתניות מכל העולם, ממקסיקו ואיטליה עד וייטנאם ויפן. לאורך הרחוב כדאי לעצור בחנות המתנות לגברים Herrlich במס’ 2, במעדנייה הים תיכונית Knofi במס’ 98 ובקפה־מעדנייה Barcomi’s במס’ 21. המשיכו עד Zossener Str, ושם פנו שמאלה והיכנסו לשוק המקורה מארהָיינֶקֶה (Marheineke Markthalle), שנפתח ב־1892 כאחד מ־14 מבנים דומים בעיר. בגרסתו הנוכחית זהו שוק אוכל הומה, ובו דוכנים של פירות וירקות, בשר, דגים ועוד. דוכנים רבים מתפקדים גם כמזנונים: בצד אחד של הדוכן תוכלו לקנות, למשל, דגים טריים, ומעברו האחר – להזמין אותם על האש או בתנור. לאחר הביקור בשוק המשיכו עוד 300 מ’ ב-Zossener Str, אל תחנת |או| Gneisenaustr.*סמסלול*

מפקדותיהם של הגֶסטאפּוֹ והאֶס.אֶס., המנגנונים באמצעותם פיקחה גרמניה הנאצית על אזרחיה, ניצבו זה לצד זה ברחוב הצר פּרינץ־אָלבּרֶכט־שטראסֶה, שאזכור שמו היה מספיק בכדי לעורר אימה בקרב תושבי העיר (כמסופר ברומן לבד בברלין). מבנים אלה, וכן בניין המשרד הראשי לבטחון הרייך (RSHA) ומבני ממשל נוספים באותו מתחם, נהרסו בהפצצות בסוף מלחמת העולם השנייה והמגרש שעליו עמדו נותר ריק במשך שנים רבות. בשנות ה־80 נערכו בשטח חפירות ארכיאולוגיות ואלה חשפו את מרתפי המבנים המאיימים ושרידים נוספים מהמתחם. כתוצאה מלחץ ציבורי נפתחה באתר החפירות התערוכה הטופוגרפיה של הטרור (Topographie des Terrors; ‘טופוגרפיה’ בגלל קווי־המתאר של המבנים ששורטטו בשטח ו’טרור’ בשל שלטון האימים שהטילו על האוכלוסייה). התערוכה עברה מספר גלגולים עד שב־2011 נפתח מוזיאון בבניין קבע, נסלל שביל משולט ברחבי המתחם ואזור המרתפים תחת כיפת השמיים הוקצה לתערוכות מתחלפות (בקיץ בלבד). תצוגת הקבע המרתקת עוקבת אחרי הידרדרותה ההדרגתית של גרמניה לכדי מדינת משטרה, שבה כל מי שהיה שונה או חריג הוקא מהחברה והוגדר כאויב העם. מאות תצלומים, תרשימים וכרזות תעמולה ממחישים את עוצמתם של מנגנוני הגֶסטאפּוֹ והאֶס.אֶס ואת חלקם בפשעי הנאצים. מרשים במיוחד הדגם של רובע הממשל הנאצי, הניצב ממש באולם הכניסה. התצוגה ראויה לשבח על כך שאינה מתחמקת מנושאים שנויים במחלוקת, בהם השתלבותם החלקה של רבים מבוגרי הארגונים הנאציים במנגנון הממשל של גרמניה המזרחית והמערבית אחרי המלחמה. דברי ההסבר כתובים גרמנית ואנגלית ובקומת המרתף יש ספרייה וחדר סמינרים. בדלפק הקבלה תוכלו לקבל ללא תשלום מדריך־שמע (גם באנגלית) למסלול משולט במתחם; לאורך המסלול תוכלו לראות את השרידים שנותרו מהמבנים מזרי האימה לצד שלטי הסבר ובהם תמונות ועדויות נוספות. מדריך־השמע מפורט מאוד, ומי שלא מעוניינים להתעמק בנושא יוכלו להסתדר גם בלעדיו. בגבולו של מתחם הטופוגרפיה נמתח קטע מחומת ברלין, הארוך ביותר ששרד במרכז העיר; הקטע אינו חלק מהמתחם, אבל ניתן לגשת אליו ולהצטלם לידו.

המוזיאון היהודי הראשון בברלין נפתח כבר ב־1933, אבל חמש שנים אחר־כך נסגר בפקודת הנאצים. המוזיאון הנוכחי (Jüdisches Museum) צמח מתוך אוסף היודאיקה של מוזיאון העיר ברלין, שהוצג במחלקה נפרדת מאז שנות ה־70, וב־1988 הוחלט להקים עבורו מבנה ייעודי. למשימה נבחר האדריכל היהודי־אמריקני דניאל ליבֶּסקינד, בן לניצולי שואה מפולין, הנמנה עם הזרם הדה־קונסטרוקטיביסטי באדריכלות. ליבֶּסקינד תכנן מבנה יוצא־דופן, שהושלם בשנת 1999. המבנה הזיגזגי לא תוכנן על פי התצוגות שנועדו לשכון בו, אלא כיצירה פיסולית בפני עצמה, המשקפת את תולדות יהודי גרמניה: צורתו מזכירה מגן דוד מפורק, קירותיו מצופים אבץ (על מנת שיקבלו עם הזמן גוון כחלחל), חלונותיו הם חריצים צרים ואין בו דלתות - הכניסה הראשית למוזיאון היא מעבר תת־קרקעי המוביל אליו ממבנה בארוקי סמוך, ששימש בעבר את מוזיאון ברלין והיום שוכנים בו הקופות, הקפטריה ואזורי השירות. |תמונה_בטקסט5516| המעבר מוביל תחילה לחלל תת־קרקעי ובו שלושה צירים, המייצגים שלושה גורלות אפשריים של יהדות גרמניה. ציר השואה, שלאורכו מזכרות וסיפורים של יהודים שנשלחו למחנות, מסתיים במגדל השואה המשרה מועקה כבדה (והביקור בו הוא בגדר חובה); ציר הגלות, המייצג את ההגירה מגרמניה, מסתיים בדלת ברזל אל גן הגלות, משטח־עמודים המסמל את הקושי שבהגירה לצד הפן האופטימי שבה; ורק ציר ההמשכיות מוביל לטור מדרגות ארוך, העולה אל חלל התצוגה של המוזיאון. |תמונה_בטקסט5512| עם זאת, לפני הביקור בתצוגה מומלץ לפנות שמאלה אחרי טיפוס של כחצי קומה במדרגות, לחצות מספר חדרים לתערוכות מתחלפות ולהיכנס לחלל הזיכרון (Memory Void), מעבר צר שהושאר בכוונה בין קירות הבטון ומוקדש למיצב המצמרר שלכת, יצירתו של מנשה קדישמן. |תמונה_בטקסט5510| תצוגת־הקבע במוזיאון מתחילה בקצה טור המדרגות, ומשתרעת על פני שתי קומות. התצוגה עוקבת אחר ההיסטוריה של יהדות גרמניה, מראשיתה במאה הרביעית לספירה ועד ימינו, ומחולקת לאיזורים על פי נושאים; לצד התצוגות ההיסטוריות יש מספר אזורים שמטרתם להמחיש את עקרונות היהדות בדרכים יצירתיות, למשל על ידי השמעת ניגונים מסורתיים, תקיעת שופר ועוד. בשנים 2019-21 נסגר המוזיאון חלקית לצורך שינוי מהפכני בתצוגת הקבע, שהפכה נגישה ומסודרת יותר, ונוסף לה אזור שלם המתמקד בחיים יהודיים בגרמניה משנת 1945 ועד היום. התצוגה גם מתמקדת יותר בהיבטים אמנותיים - אם בגלריה של יצירות מאת אמנים יהודיים, בציורי קומיקס של יהודים מפורסמים או ביצירה רבת=העוצמה |הנטה|שבירת הכלים|סנטה| מאת אָנסֶלם קיפֶר, המתייחסת לתיאור בריאת העולם על פי הקבלה. |תמונה_בטקסט5515| חשוב לציין שהחלק המוקדש לשנים 1933-45 אינו נרחב במיוחד, ומכסה בעיקר את מה שהתרחש בגרמניה (ולא בפולין או בארצות אחרות); החלטה שנויה במחלוקת זו היתה בחירה מודעת של מתכנני המוזיאון, שביקשו להימנע מהנטייה הרווחת לראות את ההיסטוריה הענפה של יהודי גרמניה רק כהערת שוליים לשואה. המוזיאון עשיר בהסברים מפורטים (בגרמנית ובאנגלית) ויש בו הרבה הפעלות יצירתיות לילדים. עם זאת, הוא עלול להיות מבלבל בשל גודלו וצורתו היוצאת־דופן, ולכן מומלץ להצטייד במדריך־שמע (€3; יש גם בעברית). |תמונה_בטקסט5513| מול המוזיאון, במבנה ששימש בעבר שוק מקורה, נפתחה ב־2012 האקדמיה של המוזיאון היהודי, שמטרתה לעודד מחקר ודיון בהיסטוריה יהודית ובקשרי=הגומלין בינה לסביבתה, וב-2021 פתח את שעריו אגף חדש של המוזיאון, המיועד לילדים מגיל גן ועד סוף בית הספר היסודי, ומכונה אָנוֹהָה (ANOHA; מהמלים Arche Noah, בגרמנית 'תיבת נוח'). באגף החדש והמרתק לומדים הילדים על סיפור המבול (בין השאר בהקשר של שמירת הסביבה), על המושג 'תיקון עולם' ועל סובלנות וקבלת השונה - והכל באמצעות משחקים, מוצגים אינטראקטיביים, הפעלות ועוד. הרחבה בין אגפי המוזיאון נקראה ב־2013 על שמם של משה מנדלסון ואשתו פרוֹמֶט.

אחד המפציצים שהשתתפו ברכבת האווירית ששברה את הסגר על ברלין יקדם את פניכם על גגו של המוזיאון המרשים, שהוא חגיגה לאוהבי הטכנולוגיה מכל הגילאים. בחללים הענקיים מוצגים עשרות אמצעי תחבורה (מכוניות, רכבות, ספינות, מטוסים ועוד) המלווים בהסברים מפורטים, וברבים מהם ניתן ממש להציץ ישירות לתוך תא הנהג או הטייס. אגפים אחרים עוסקים בהתפתחות המחשבים הראשונים, בתעשיית הטקסטיל, בטכנולוגיות דפוס ונייר ועוד ועוד. במוזיאון, שנפתח ב־1982 במחסן ישן של חברת הרכבות, שולבו גם מִבשלת בירה עתיקה (שהובאה לכאן בשלמותה) ושתי טחנות־קמח מופעלות במים. רבות מהתצוגות אינטראקטיביות, בהן למשל אפשרות לנווט בעצמכם סירה לתוך נמל, אבל כמעט כולן מתאימות רק לילדים שמבינים אנגלית (או מחייבות נוכחות של הורה לתרגום). בנוסף מתקיימות בשעות קבועות הדגמות מרתקות של מנועים, מכשירים ועוד (בררו את השעות בדלפק המידע בכניסה). במרכז המדע ספקטרום (Spectrum; כלול באותו כרטיס) יוכלו הילדים להתנסות במו ידיהם במגוון ניסויים מדעיים מרתקים. המרכז מוגדר כמתאים לילדים מגיל ארבע ומעלה, אבל רוב הניסויים מתאימים לגילאי 10-18 וילדים צעירים יותר לא ימצאו בו הרבה עניין. ההסברים וההוראות לניסויים מתורגמים בדרך כלל לאנגלית.

לאורך וילהֶלמְשטראסֶה משתרע מבנה עצום (Reichsluftfahrtministerium) שהוקם בידי הנאצים בשנים 1935-9 והיה אז בניין המשרדים הגדול ביותר בעולם. הבניין נועד לשכן את משרדיו של הרמן גֶרינג, סגנו של היטלר ושר התעופה, והתקיימו בו דיונים מכריעים בנוגע לשימוש בעובדי כפייה ולגורלם של יהודי אירופה. המבנה נפגע פחות מאחרים בהפצצות, ונמנה כיום עם הדוגמאות המובהקות ביותר לאדריכלות נאצית בעיר. תחת השלטון הקומוניסטי הוסב הבניין למרכז השלטון של מזרח גרמניה, וקיר רחב־ידיים בצדו הצפוני כוסה בציור ענקי בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, המתאר את החזון האוטופי של הקומוניזם. אבל המציאות היתה שונה: ב־16 ביוני 1953, בעקבות צעדים שפגעו ברווחתם של הפועלים הפשוטים, יצאו מאות מהם לרחובות, והתקבצו בין השאר ברחבה שמצפון לבניין. עם התפשטות ההפגנות נתקף הממשל המזרח גרמני בהלה וביקש את עזרתה של ברית המועצות; למחרת, ב־17 ביוני, נתקלו המפגינים הצועדים ברחובות בטנקים סובייטיים ובחיילים שירו לעברם אש חיה והרגו רבים מהם. לזכר המאורע הוצבה ברחבה אנדרטת ה־17 ביוני (Mahnmal 17. Juni 1953): זהו תצלום מההפגנה מול הבניין, שהוגדל לאותן פרופורציות כמו ציור הקיר הקומוניסטי ושולב במשטח הבטון של הרחבה. בסמוך הוצבו לוחות הסבר המספרים בפירוט את סיפור ההתקוממות. כיום שוכן בבניין משרד האוצר של גרמניה הפדרלית (Bundesministerium der Finanzen), והוא אינו פתוח לקהל הרחב. כדי להתרשם מגודלו העצום מומלץ לצפות בו מרחוק, למשל מאתר הטופוגרפיה של הטרור.

וֶלטבּאלוֹן (Weltballon), בלון הליום ענקי המעוטר בלוגו העיתון Die Welt, הוא אורח קבוע בשמי מרכז ברלין. מי שאינם סובלים מפחד גבהים יוכלו לצפות על העיר מתא הנוסעים הקטן, בעודם מתנודדים בגובה של 150 מ’ מעל הקרקע. הבלון קשור לקרקע בכבל מתכת עבה, כך שאינו טס ברחבי העיר אלא רק עולה ויורד. החוויה אינה זולה, בייחוד בהתחשב בכך שהעלייה והירידה יחדיו אורכים כרבע שעה בלבד, אבל עשויה להלהיב בני נוער וצעירים. משיקולי בטיחות, הבלון לא עולה לאוויר בימים של מזג אוויר גרוע או רוחות חזקות, ולכן מומלץ לברר מראש אם האתר פעיל.

נקודת הביקורת צ’רלי (Checkpoint Charlie; מקור השם בקוד שניתן לאות C בא”ב הפונטי של הצבא האמריקני) היתה המעבר הידוע ביותר בחומת ברלין, והיחיד שהיה פתוח לתיירים זרים, לעיתונאים ולחיילי בעלות הברית. המזרח־גרמנים הקימו סמוך לנקודת המעבר מבני־ענק שבהם נערכו בדיקות קפדניות לכל כלי הרכב והולכי הרגל החוצים למערב, ואילו בצד המערבי התגודדו תיירים כדי להציץ מעבר לחומה. האתר התפרסם בין השאר בשל משבר הטנקים ב־1961, הפעם היחידה בתולדות המלחמה הקרה שבה ניצבו טנקים רוסיים ואמריקניים ישירות זה מול זה. בשל הקרבה הבלתי־אמצעית בין מזרח ומערב סיפק האתר השראה לעשרות ספרי וסרטי ריגול, אולם במציאות לא התקיימו רוב חילופי המרגלים כאן אלא בגשר גליניקֶה, שנחשב בטוח יותר. |תמונה_בטקסט5509| למרבה הצער לא נותר כיום דבר ממבני־הבידוק, ובמקומם הוקמו בנייני משרדים חדשים. האזור שבו עבר הגבול הפך למתחם ממוסחר וצפוף, והצריף שמתיימר להיות נקודת הביקורת האמריקנית (ולידו עומדים שחקנים המתחזים לחיילים) אינו מקורי, ואף אינו העתק מדויק של המקור. עם זאת, לאורך המדרכות הוצבו פלקטים שבהם מתוארת ההיסטוריה של המלחמה הקרה ושל נקודת־המעבר באמצעות טקסטים, מפות ותמונות, ואלה ללא ספק מעניינים יותר מההמולה התיירותית מסביב. חיסרון נוסף של האזור הוא היותו אבן שואבת לכייסים - היזהרו. לצד דוכני נקניקיות ורוכלים המציעים כובעי פרווה רוסיים (תוצרת טאיוואן) נפתחו בשנים האחרונות בצ’קפוינט צ’רלי שני אתרים לתיירים, שאינם מספקים תמורה ראויה למחירים הגבוהים. במבנה שנראה כמו חבית ענקית יצר יאדֶגאר עָזיזי, אמן אוסטרי ממוצא פרסי, את פנורמת החומה (Die Mauer Panorama) - ציור פנורמי, בגובה של 15 מ’ ובהיקף של 60 מ’, שבו נראים החומה, רצועת המוות והאנשים מסביב. המחיר מופקע אבל הרעיון לפחות מקורי – מה שלא ניתן להגיד על הקופסה השחורה (Black Box), תצוגה חסרת־מעוף על תולדות המלחמה הקרה בבניין מאיים־למראה מעברו האחר של Friedrichstr. |תמונה_בטקסט499| דייר ותיק בהרבה באזור הוא מוזיאון החומה (Mauermuseum), שנפתח באוקטובר 1962 כיוזמה פרטית של פעילי זכויות אדם ממערב ברלין וביוני 1963 התמקם סמוך לצ’קפוינט צ’רלי. המוזיאון עוסק בכל הקשור לחומה אולם מתמקד בניסיונות הבריחה (המוצלחים והכושלים) של מזרח־גרמנים שביקשו לברוח למערב בכל דרך העולה על הדעת – מנהרה, כדור פורח או צוללת אישית. הסיפורים אמנם מרתקים אבל המוזיאון מבלבל, והתצוגות ערוכות בצפיפות מעיקה ובחוסר־סדר מוחלט על הקירות והתקרה, עם הסברים בארבע שפות (גרמנית, אנגלית, צרפתית ורוסית) שמקשים עוד יותר על הניווט.

מרטין־גרוֹפּיוּס־בָּאוּ (Martin-Gropius-Bau), שנבנה ב־1881 כמוזיאון לאמנות שימושית ומלאכה, נמנה עם המבנים היפים ביותר בברלין ובגרמניה כולה. האדריכל מרטין גרוֹפּיוּס (קרוב של ואלטֶר גרוֹפּיוּס, אבי הבאוהאוס) יצר מבנה ניאו־רנסאנסי בהשראה איטלקית, שאולמו הראשי מואר מבחוץ דרך תקרת זכוכית וחזיתותיו מעוטרות בפסלים ובתבליטים יפהפיים שיצרו מיטב אמני התקופה. בקומה העליונה תראו פסיפסים ססגוניים של סמלי אבירים, המייצגים את מדינות גרמניה, ושל דמויות אלגוריות המתייחסות לתקופות בהיסטוריה, ומתחתיהם נמתחות רצועות־עיטור המייצגות מגוון אומנויות ומקצועות יצרניים. המבנה נפגע בהפצצות בעלות הברית אך שופץ פעמיים, בשנות ה־80 וה־90; בשתי הפעמים הוחלט להשאיר את חורי הכדורים בקירות ואת הפסלים ההרוסים בכניסה, ואלה מעידים גם היום על הקרבות הקשים שנערכו כאן. מאז 1999 משמש הבניין חלל תצוגה לתערוכות מתחלפות מרתקות, מאמנות בת־זמננו וצילום עד היסטוריה וארכיאולוגיה. מבין התערוכות שהתארחו כאן ניתן לציין רטרוספקטיבה מקיפה לאמן הסיני אָיי ווייויי, חוויית מולטימדיה סביב יצירתו של דייוויד בואי, אוסף של אוצרות ויקינגיים ותערוכות של הצלמת דיאן אָרבּוּס ושל הפסל אָניש קאפּוּר. בדרך כלל מתקיימות בחלל שתיים או שלוש תערוכות במקביל, ולכל אחת נמכרים כרטיסים בנפרד. התצוגות משולטות בבהירות, וברוב המקרים מלוות במדריך־שמע איכותי.

קירות בטון עבים ומאיימים יקדמו את פניכם בבונקר שהוקם בידי הגרמנים כדי להגן על הנוסעים בתחנת הרכבת הסמוכה מהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. בתוך חלל הבונקר, אחד המעטים ששרדו מהתקופה, שוכן מוזיאון ובו שתי תצוגות=קבע. הראשונה, סיפור ברלינאי ממחישה את תולדות העיר באמצעות תצוגות מגוונות, מדגלים קומוניסטיים ועד הדליים ששימשו את נשות העיר לאיסוף ההריסות אחרי ההפצצות. התצוגה אינה מעמיקה, מתאימה בעיקר לילדים ובני נוער ומזכירה מאוד את המוזיאון המתחרה, סיפורה של ברלין; מעניינת יותר התערוכה "היטלר: איך זה היה יכול לקרות" (Hitler - Wie konnte es geschehen), העוקבת אחרי סיפור חייו, עלייתו לשלטון ונפילתו של המנהיג הנאצי, כולל עיסוק מעמיק בתהליך ההשתלטות של הנאצים על החברה הגרמנית ובזוועות שביצעו באירופה. למרות הנטייה להצגה סנציונית של ההיסטוריה, כולל שחזור מדויק ושנוי במחלוקת של חדר הבונקר שבו התאבד היטלר, התערוכה סוקרת באופן מרשים את התקופה ובהחלט ראויה לביקור (אבל פחות מתאימה לילדים). |תמונה_בטקסט5507|