על ראש הגבעה הירוקה בֶּרגיזֶל (Bergisel) הוביל אנדריאס הוֹפֶר את חיילי המיליציה של טירול לסדרה של קרבות מול כוחות עדיפים בתקופת המרד הטירולי. המרד נכשל, אבל בזכות גבורתו של הוֹפֶר שמור לגבעה מקום של כבוד בליבם של המקומיים. המרד והקרבות הונצחו בשנת 1896 בציור מעוגל ועצום ממדים, דאס טירול פנורמה (Das Tirol Panorama), המוצג מאז 2011 במבנה חדש למרגלות הגבעה. שטחו של הציור הוא כמעט אלף מ"ר, ועושר הפרטים עוזר להמחיש למתבונן את חוויית הקרב. מדריך שמע בחמש שפות (בהן אנגלית) מספק פרטים מרתקים נוספים. בפארק קטן מעברו השני של הכביש ניצב פסל ארד גדול של הוֹפֶר, מנהיג המרד. מבנה הפנורמה מקושר במנהרה תת־קרקעית אל מוזיאון הגדוד הקיסרי (Kaiserjägermuseum), המנציח את עלילותיו של הגדוד הטירולי בצבא אוסטרו־הונגריה. במנהרה עצמה מוצגת התערוכה חלון ראווה לטירול (Schauplatz Tirol), ובה מגוון מוצגים המדגימים את האופי הטירולי ואת "מיתוס טירול". שלא כמו תמונת הפנורמה עצמה, המוזיאון והתערוכה אינם ייחודיים, ויעניינו רק את מי שרוצים להתעמק בהיסטוריה המקומית.

מאז 1927 מתקיימות תחרויות רשמיות של קפיצות סקי באתר סקישאנצֶה בֶּרגיזֶל (Skischanze Bergisel), בראש גבעה המשקיפה אל אינְסבּרוּק. המקפצה באתר שופצה ושודרגה פעמים רבות, בין השאר לקראת אולימפיאדות החורף של 1964 ושל 1976, ובשנת 2003 הוחלפה במקפצה חדשה ומרהיבה, המזכירה גרם מדרגות עשויות זכוכית ומתכת המטפס אל הרקיע – יצירתה של האדריכלית העיראקית־בריטית זאהָה חָדיד (Zaha Hadid). באתר תוכלו להתפעל מהמבנה המרשים ולטפס ב־455 מדרגות (או בפוּניקוּלָר ואז במעלית) אל ראש מגדל התצפית, המשקיף על אינְסבּרוּק ועל עמק הנהר אִין (Inn) מגובה של 250 מ'. המסעדה בראש המגדל יקרה ואינה מומלצת.

אינְסבּרוּק חבה רבות מיופייה לתפאורה המרשימה שמספק לה הרכס הצפוני (Nordkette), המתנשא מעל העיר ומגיע בשיאו לגובה של 2599 מ'. אפשר להגיע אליו ממרכז העיר באמצעות מערכת הרכבות והרכבלים של נוֹרדקֶטֶה (Nordkettenbahnen), שנפתחה ב־1928 ובשנים 2004-6 עברה שיפוץ מקיף בפיקוחה של האדריכלית הבריטית־עיראקית זאהָה חָדיד (המראה ה"חללי" של התחנות הוא פרי דמיונה העשיר). תוך 25 דקות בלבד תוכלו לעלות ממרכז העיר אינְסבּרוּק אל הנוף ההררי והפראי שבפסגת הרכס. מערכת הרכבות מתחילה בפוּניקוּלָר (המתפקד חלק מהדרך כרכבת תחתית) שייקח אתכם מתחנת המוצא שליד מרכז הקונגרסים של טירול (בגובה 572 מ' מעל פני הים) אל תחנת הוּנגֶרבּוּרג (Hungerburg; 858 מ'), הקרויה על שם השכונה שבה היא נמצאת (לנקודה זו ניתן להגיע גם ברכב פרטי או באוטובוס). הפוניקולר עוצר תחילה בתחנת לֶבֶנהָאוּס (Löwenhaus) ואז חוצה את הנהר בגשר אלגנטי שתכננה חאדיד ונכנס למנהרה בעומק ההר. ביציאה מהמנהרה עוצר הפוניקולר בגן החיות האלפיני (Alpenzoo), המוקדש לבעלי־החיים האופייניים להרי האלפים – יעלים, צפירי האלפים, נשרים ואפילו דובים. 2000 חיות מ־150 מינים מוחזקות בתנאים שאמורים להיות נוחים והומניים (מכלאות גדולות במיוחד וכדומה). בתחנת הוּנגֶרבּוּרג יש שתי מסעדות ותערוכה קטנה העוסקת בהיסטוריה של הרכבלים באתר. כבר כאן תיהנו מנוף נפלא של העיר אינְסבּרוּק וסביבתה, אבל זוהי רק ההתחלה. מהוּנגֶרבּוּרג עולה מדי רבע שעה רכבל לתחנת זֶה־גרוּבֶּה (Seegrube; 1905 מ'), ומחלונותיו תוכלו לראות לא רק את העיר אלא גם את מסלול האופניים המפותל שעל צלע ההר (עשר דקות ואתם באינְסבּרוּק – לרוכבים אמיצים ומנוסים בלבד!). בזֶה־גרוּבֶּה יש מגרש משחקים קטן לילדים, וגם שביל מעגלי המטפס אל אתר זיכרון של עמותת הסקי המקומית ומשקיף לנופים נהדרים של אינְסבּרוּק, עמק שְטוּבּאי והאלפים של עמק צילֶר. ביום בהיר אפשר לראות מכאן את איטליה. בימי א' בצהריים מפעילים באתר אומגה באורך מאה מ' (ללא תשלום נוסף); החבלים מתוחים בגובה עשרה מ' מהקרקע, אבל התחושה היא כאילו אתם מרחפים יותר מקילומטר מעל העמק. רכבל נוסף מטפס מזֶה־גרוּבֶּה אל האפֶלֶקאר (Hafelekar; 2256 מ'), שם יפעים את ליבכם הניגוד החד בין עמק האִין המאוכלס בצפיפות מצד אחד, לבין נוף הטרשים הפראי של הפארק האלפיני קארְוֶונדֶל (Karwendel) מהעבר האחר. שביל נוח יוביל אתכם תוך 10-15 דקות אל פסגת האפֶלֶקאר, הנקודה הגבוהה ביותר ברכס. בנוסף תוכלו לבקר בבקתת הרים ששימשה לצילומים של סרטים רבים וללכת בשביל גֶתֶה (Goethepfad), שם יצירתי למסלול מעגלי שאורכו ארבע וחצי שעות בין הפסגות. חשוב לשים לב לשעון כדי לא להיתקע על ההר אחרי הרכבל האחרון: אפשר אמנם לרדת ברגל, אבל מדובר במסלול לא קל, שההליכה בו אורכת לפחות שלוש שעות.

גוֹלדֶנֶס דאכְל (Goldenes Dachl), המורכב מ־2738 רעפי נחושת המצופים זהב, מסוכך על מרפסת מפוארת במרכז העיר העתיקה של אינְסבּרוּק ונחשב לסמל המוכר ביותר של העיר. הקיסר מקסימיליאן הראשון הורה לבנות את המרפסת ההגותית ב־1493, כדי לחגוג את נישואיו לאשתו השלישית, ביאנקה מריה ספוֹרצָה ממילאנו. המשימה הושלמה בשנת 1500, והמרפסת שימשה את הזוג המלכותי לצפייה בהופעות, באירועים ובתחרויות אבירים בכיכר העיר שמתחתיה. מקסימיליאן ביקש להפגין את עושרו בעיצוב המרפסת, כדי להדוף שמועות על מצבו הכלכלי. בקומה התחתונה הותקנו שמונה תבליטים של סמלי אבירים משטחי שלטונו של מקסימיליאן, ומעליהם יש ציור קיר של שני אבירים האוחזים בדגל טירול ובדגל האימפריה הרומית הקדושה. את הקומה העליונה של המרפסת מעטרים שמונה תבליטים נוספים; בשני האמצעיים נראה מקסימיליאן עצמו, מימין עם ראש השרים ושוטה החצר, ומשמאל עם אשתו הטרייה ואשתו הראשונה, מריה מבורגונדי (מקסימיליאן לא רצה להרגיז את בעלי הברית שרכש בנישואיו הראשונים). הקירות הפנימיים של המרפסת מכוסים בציורי קיר מרשימים, המתעדים סצנות מחיי החברה הגבוהה במאה החמש עשרה. כדי לראות אותם וללמוד עוד עליהם ועל המרפסת כולה, היכנסו למוזיאון הגגון המוזהב (Goldenes Dachl Museum), השוכן בקומות העליונות של ארמון המגורים הטירולי (המבנה שבו נמצאת המרפסת). התצוגות במוזיאון מגוללות את סיפוריהם של מקסימיליאן ובני תקופתו ומספרות על בניית הגגון ועל אירועים אחרים. המוזיאון אינו אינטראקטיבי או יצירתי במיוחד, אבל יש בו פינת משחקים לילדים ואפשר לקחת מדריך שמע (סביר) באנגלית. הסרט על חייו של מקסימיליאן (20 דקות) עשוי לעניין את חובבי ההיסטוריה.

ארמון הקיסר (Hofburg) באינְסבּרוּק עבר שינויים ושיפוצים רבים מאז נבנה בסביבות 1460. הארמון הראשון באתר נבנה במקום שבו עמדה חומת העיר מימי הביניים, ושולבו בו מספר חלקים מהחומה. הקיסר מקסימיליאן הראשון שיפץ והרחיב את הארמון בראשית המאה השש עשרה, וכבר בימיו הוא נודע כאחד המבנים הגותיים היפים באירופה. עם זאת, את צורתו הנוכחית חב הארמון לקיסרית מריה תרזה, שהורתה על שיפוץ כללי בסגנון הרוקוקו הווינאי בשנים 1754-76. כיום מקיימים בארמון אירועים וכנסים, וחדרי הפאר של רוזני טירול פתוחים למבקרים. החדר שבו הלך לעולמו בעלה של מריה תרזה, הקיסר פרנץ הראשון, הוסב לקפלה מעוטרת זהב ולבן בסגנון הרוקוקו, ואילו החדר הסיני מקושט בציורי קיר בהשראת המזרח הרחוק. עם זאת, החדר המרשים ביותר הוא ללא ספק אולם הענקים (Riesensaal), שאורכו 31.5 מ' ותקרתו מעוטרת בציור המתאר את ניצחונותיו של בית הבסבורג (בעבר היו בחדר ציורים של הרקולס נלחם בענקים, ומכאן שמו). את קירות האולם מפארים דיוקנאותיהם של 16 ילדיה של מריה תרזה. במוזיאון מתקיימות גם תערוכות מתחלפות בנושאים מגוונים.

שטאדט־טוּרם (Stadtturm), המתנשא מעל בית העירייה הישן של אינסברוק, נבנה בשנים 1442-50 בסגנון הגותי, אבל 110 שנה מאוחר יותר הוחלף קצהו המקורי בכיפת־בצל בסגנון הרנסאנס. המגדל, המתנשא לגובה של 52 מ', שימש להגנה ולאיתור שרפות, והיה מאויש עד 1967. כיום הוא נחשב לאחד מסמלי העיר, לצד שער הניצחון (עמ' 292) והגגון המוזהב (עמ' 286). מרפסת התצפית, שגובהה 32 מ', משקיפה לנוף נאה של מרכז אינסברוק, אבל גדר הבטיחות שמסביבה מקשה על מלאכת הצילום. על הקירות שלאורך המדרגות הלולייניות הותירו את שמותיהם אלפי מבקרים.

את לב־לבה של אינְסבּרוּק חוצה מדרחוב ארוך, המוביל מעמוד אנה הקדושה ועד הגגון המוזהב (עמ' 286). המדרחוב מורכב מקטע רחב יותר, שהוא חציו הצפוני של מריה־תֶרֶזיֶין־שטראסֶה (Maria-Theresien-Straße), ומחלק צר יותר, הנקרא הֶרצוֹג־פרידריך־שטראסֶה (Herzog-Friedrich-Straße). במהלך המרד הטירולי היה זה הציר העיקרי שלאורכו הוביל לוחם החירות אנדריאס הוֹפֶר את הגייסות המקומיים למלחמה בבווארים ובצרפתים - ואילו כיום זהו מדרחוב מסחרי ותיירותי, רצוף בתי קפה, חנויות ובתים מפוארים בסגנון הבארוק. עמוד אנה הקדושה (Annasäule), בתחילת הרחוב, הוצב כאן בשנת 1703, לזכר השחרור של טירול מעול השלטון הבווארי במסגרת מלחמת הירושה הספרדית. למרות שמו, בראש עמוד השיש האדום ניצב דווקא פסל מריה הקדושה (מקור השם הוא היום שבו הוצב העמוד במקום). זוהי נקודה מצוינת לצפות ממנה על המדרחוב כולו, על רקע הפסגות המושלגות של רכס נוֹרדקֶטֶה, המתנוסס בהוד מעל הבתים. רחוב מריה תרזה (החלק הרחב של המדרחוב) החל להתפתח כשאינְסבּרוּק התרחבה מחוץ לעיר העתיקה ועשירי העיר הקימו כאן את בתיהם. פּאלֶה לוֹדרוֹן (Palais Lodron; מס' 7) הוא ארמון עירוני בסגנון הרוקוקו, שנבנה ב־1749 מאיחוד של שני מבנים עתיקים יותר; מולו ניצבת שפּיטאלסקירכֶה (Spitalskirche), שנבנתה בסביבות שנת 1700 על חורבותיה של כנסייה עתיקה יותר. מצפון לרחוב Graben מתחיל החלק הצר של המדרחוב, הקרוי על שם הרוזן פרידריך, ששלט ברוזנות טירול במאה ה־15. חלק זה משתייך לעיר העתיקה של אינְסבּרוּק, ובמספר בתים בו השתמר הסגנון הגותי המקורי. בפינת Schlossergasse מציין שלט את מיקומו של שער העיר הישן (Vorstadttor), שנהרס ב־1765, עם בנייתו של שער הניצחון. בית מס' 35, שנבנה ב־1495, מעוטר בסמלי צרפת, סיציליה, אנגליה וסקוטלנד, ואילו במס' 31 שוכן פונדק הצלב הלבן (Weisses Kreuz), המעוטר בציורים נאים ומשמש בית הארחה מאז 1465 (גם הוא מתהדר בביקור של מוצרט, שניגן כאן קונצרט בגיל 13). בית קאצוּנג (Katzunghaus; מס' 16) מעוטר בתבליטים מפורטים של נגנים, אמנים ואבירים, שנוצרו במאה ה־16. המדרחוב מסתיים ברחבה קטנה, שבה שוכנים בית העירייה הישן, מגדל העיר והגגון המוזהב.

שאיפות הגדלות של הקיסר מקסימיליאן הראשון לא ידעו שובע גם לאחר מותו: הקיסר תכנן מראש את המאוזוליאום שיוקם על קברו, ובשנת 1553 החליט נכדו, פרדיננד הראשון, לממש את התוכנית השאפתנית כלשונה. למרבה הצער, לא התאימה הקפלה הצנועה בוינֶר־נוֹישטאט, שם נטמן מקסימליאן, לתוכנית היומרנית, ופרדיננד 'נאלץ' להקים באינְסבּרוּק כנסייה חדשה, הוֹפקירכֶה (Hofkirche), שכל ייעודה הוא לשמש אתר הנצחה למקסימיליאן. הכנסייה הגותית ברובה, פרט לתקרה שנהרסה ברעידת אדמה במאה ה־17 ונבנתה מחדש בסגנון הבארוק. ארונו של מקסימיליאן, במרכז הכנסייה, עשוי שיש שחור ומשובץ תבליטי שיש לבנים של סצינות־שיא מחייו של הקיסר, בדגמים המבוססים על תחריט העץ [[קשת הניצחון]] שיצר לכבודו אלברכט דירֶר. את הארון מקיפה שבכה מושקעת ומפורטת להפליא מברזל מחושל, פרי עמלו של אמן מפראג, ומעליו מפוסלת דמותו של מקסימיליאן הכורע על ברכיו מול האל. בין הארון לבין המזבח ניצבים בשתי שורות ארוכות, כמו בתהלוכת לוויה מפוארת, 28 פסלי ארד בגודל טבעי (מתוך 40 שתכנן מקסימיליאן). הפסלים מייצגים את אבותיו וקרובי משפחתו של מקסימיליאן, שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – בהם גם הצלבן גוטפריד מבּוּיוֹן (מלך ירושלים במאה ה־11), קלוביס הראשון מלך הפרנקים (מהמאה השישית) ואפילו המלך ארתור מאגדת השולחן העגול. הפסלים המפורטים, מאת אלברכט דירֶר ואמנים נוספים, מייצגים את שיאה של אמנות הרנסאנס באוסטריה ויוצרים את הרושם הבומבסטי שאליו כיוון מקסימיליאן. לאור כל זאת, מפתיע לגלות שהקבר עצמו ריק: בסופו של דבר הוחלט לא להעביר את שרידיו של הקיסר מווינֶר־נוֹישטאט לכאן, והכנסייה כולה מתפקדת כמאוזוליאום ולא כקבר. כדאי לבקר גם בקפלת הכסף (Silberne Kapelle) בקומה השנייה, הקרויה על שם פסל מוכסף של מריה הקדושה שהוצב בה. הקפלה נבנתה בשנת 1577 כאתר קבורה לארכידוכס פרדיננד השני ואשתו (הדוכס נשא אישה שאינה בת־אצולה ולכן לא היתה רשאית להיקבר בכנסיית־הקבר הרשמית של המשפחה). שני הקברים מעוטרים בפסלים מרשימים מאת האמן ההולנדי אלכסנדר קוֹלין. בשנת 1823 נקבר בכנסיית החצר הגיבור הלאומי של טירול, אנדריאס הוֹפֶר - האיש שהוביל את המקומיים לקרב נואש מול גייסותיו של נפוליאון. הקבר ממוקם במעבר־הצד השמאלי ומעליו הוצב פסל של הוֹפֶר, לבוש בלבוש מסורתי ואוחז בנס המרד. מומלץ מאוד לקחת מדריך־ שמע (יש בארבע שפות, כולל אנגלית); המדריך מפורט, ברור ואינפורמטיבי, ומחירו כלול בדמי הכניסה.

המגדלים הבארוקיים של דוֹם סָנקט יאקוֹבְּ (Dom St. Jakob) חולשים בגאווה על העיר העתיקה של אינְסבּרוּק מאז 1724. הקתדרלה, שנבנתה על חורבותיה של כנסייה רומאנֶסקית מהמאה ה־12, נחשבת אחת הכנסיות הבארוקיות היפות ביותר באוסטריה, בייחוד בזכות ציורי הקיר וקישוטי הטיח המרהיבים שיצרו האחים אָזאם (צייר ופסל ממינכן). הקתדרלה נפגעה קשות בהפצצות של מלחמת העולם השנייה, אולם שופצה ושוחזרה לפרטים בשנות ה־50, אז גם נוספו אליה פסלים של קדושים מטירול בגומחות בחזית ופסל־פרש של יעקב הקדוש בין שני המגדלים. הפעמונים במגדל הצפוני מצלצלים מדי יום בשעה 12:12. בחלל הפנים מרשימים ציורי התקרה של קוֹסמאס דאמיאָן אָזאם, שצבעיהם נראים חיים במיוחד בזכות האור הטבעי מהחלונות. לאלה נוספת רצפת השיש, הנחשבת אחת היפות ביותר באוסטריה - אבל גולת הכותרת היא המזבח הראשי (אחד מבין תשעה בקתדרלה), שבו משתלבים עמודי שיש איתנים ופיתוחי כסף מפורטים ליצירת מופת של סגנון הבארוק. בלב המזבח מוצג האוצר היקר ביותר: ציור מריה המושיעה מאת לוקאס קראנאך האב (סביבות 1530) שעולי הרגל מייחסים לו סגולות פלאיות.