גרוֹסגלוֹקנֶר הוֹכאָלפֶּנשטראסֶה (Großglockner-Hochalpenstraße), החוצה את הפארק הלאומי הוֹהֶה טָאוּאֶרן (Nationalpark Hohe Tauern), נמנה עם הכבישים הנופיים המרשימים ביותר ברכס האלפים. הדרך היתה ידועה כבר לקֶלטים הקדמוניים ושימשה נתיב סחר חשוב בימי הביניים. היא קרויה על שמו של ההר הגבוה ביותר באוסטריה, גרוֹסגלוֹקנֶר (Großglockner; 3798 מ'), המתנשא מעליה ונשקף ממספר נקודות תצפית לאורכה. הדרך העתיקה נסללה באספלט בשנים 1930-35, בין השאר במטרה לספק עבודה לאלפי המובטלים באוסטריה באותה תקופה. הדרך הנופית היא קטע מתוך כביש B107, המוביל מהעיירה בְּרוּק (Bruck) לכיוון דרום; החלק העובר בפארק (וכרוך באגרה) מתחיל כ־13 ק"מ מדרום לבּרוּק ומסתיים 30 ק"מ אחר כך, סמוך לעיירה הָייליגֶנבְּלוּט (Heiligenblut). כשבעה ק"מ לאחר תחילתו עובר הכביש דרך מטבח המכשפה (Hexenküche), אזור של תצורות סלע משוננות שנוצרו כתוצאה ממפולת סלעים פרהיסטורית. בהמשך הכביש ממשיך לטפס מעלה, עובר בעשרות עיקולים חדים ומשקיף על פסגות מושלגות, על אגמים אלפיניים ועל מרחבי מרעה מוריקים. בנקודה הגבוהה ביותר (2504 מ') הוא נכנס לחבל קרינתיה (Kärnten) ומשם יורד אל העמק; שישה ק"מ אחר כך מתפצל ממנו כביש צדדי אל קרחון פּאסטֶרצֶה (Pasterze), הנחשב חלק בלתי נפרד מהמסלול. לאורך הכביש נקבעו 12 "תחנות" ובהן מגוון מוקדי עניין – נקודות תצפית, תצוגות בנושאים הקשורים לכביש ולאזור, נקודות מוצא למסלולי הליכה, מתקנים לילדים ועוד (ראו פירוט להלן). התחנות ממוספרות מצפון לדרום, וזהו גם הכיוון הפופולרי יותר לנסיעה בכביש, בגלל ריכוז האטרקציות מצפון לגרוֹסגלוֹקנֶר. פניהם של רוב הנוסעים בכביש מועדות אל מרכז המבקרים של הקרחון הגדול ביותר באוסטריה (תחנה מס' 11), אבל בסוף הקיץ, כשהכביש עמוס והקרחון אפור ו"מלוכלך", אפשר בהחלט לוותר עליו ולהסתפק בנופים מהכביש עצמו. מומלץ לעצור בכמה תחנות לאורך הדרך, ולו כדי שגם הנהגים יוכלו ליהנות מהנוף. כביש גרוֹסגלוֹקנֶר פתוח רק בחודשי הקיץ (מאי-תחילת נובמבר) והנסיעה בו כרוכה בתשלום. אגרת הנסיעה מקנה גם כניסה חופשית לאתרים ולתצוגות לאורך הדרך. הכביש נמנה עם אתרי התיירות הפופולריים ביותר באוסטריה (מאז פתיחתו עברו בו כ־50 מיליון תיירים), ולכן עלול להיות פקוק וצפוף בחודשי הקיץ; מומלץ לצאת מוקדם כדי להספיק לראות כמה שיותר לפני הפקקים. בכניסה תקבלו מפה ובה פירוט של התחנות לאורך הכביש. חשוב להצטייד בבגדים חמים, כי הטמפרטורה בגבהים עלולה להיות מעלות בודדות מעל האפס גם בשיא הקיץ. בימים גשומים וסוערים, וכן בתחילת העונה ובסופה, מומלץ לברר מראש את מצב הכביש (בטלפון או באתר האינטרנט). |המסגרת|התחנות בכביש גרוֹסגלוֹקנֶר פּיפְקאר (Piffkar; 1620 מ') – בביתן השומר העתיק יש תצוגת קבע העוסקת בתולדות הכביש וכן תערוכות מתחלפות מגוונות. במקום גם מגרש משחקים נחמד לילדים (העוסק במים ובחיפוש זהב) ושביל קצר (חצי שעה הליכה) שלאורכו שלטי הסבר על הצמחייה ועל הציפורים באזור. הוֹכְמָייס (Hochmais; 1850 מ') – נקודת תצפית נהדרת על העמק ועל קרחון רוֹטמוֹס (Rotmoos), ובה לוחות מידע על הקרחון ועל הצמחייה שבגבהים האלה. בית הטבע האלפיני (Haus Alpine Naturschau; 2260 מ') – בבית אבן ששימש את סוללי הכביש שוכן מוזיאון המוקדש לאקולוגיה, לחי ולצומח באלפים, ובו גם קולנוע קטן ותצוגת גבישים מרשימה. כל התצוגות בגרמנית בלבד. פסגת אֶדֶלְוָייס (Edelweißspitze; 2571 מ') – כביש צדדי צר ומפותל מטפס כשני ק"מ אל פסגה המשקיפה לנוף פנורמי בלתי נשכח. ביום יפה ניתן לראות מכאן לא פחות מ=37 פסגות ו=16 קרחונים. באתר יש גם מלון ובו מסעדה באותו שם. פוּשֶר טֶרל (Fuscher Törl; 2428 מ') – קצת אחרי הפנייה לפסגת אֶדֶלוָייס נסלל הכביש בכוונה כך שיקיף את אחת הפסגות בסיבוב של כמעט 360 מעלות, המאפשר לתיירים לראות (ולצלם) את הנוף מכל הכיוונים. במקום ניצבת אנדרטה לעובדים שנהרגו במהלך סלילת הכביש. תחנת מידע על עופות דורסים (Informationsstelle Greifvögel; 2320 מ') – לוחות מידע על העופים הדורסים הנפוצים באזור. אגמון פוּש (Fuscher Lacke; 2262 מ') – שביל נוח של גשרי עץ (כרבע שעה הליכה) מקיף את האגם הזעיר. פרט לכך יש כאן תצוגה העוסקת בבניית הכביש ומגרש משחקים לילדים (סביב אותו נושא). שביל גיאולוגי לימודי (Geologischer Lehrweg; 2290 מ') – לוחות מידע על הכוחות שיצרו את תצורות הסלע לאורך הכביש. 9. הוֹכְטוֹר (Hochtor; 2504 מ') – בנקודה הגבוהה ביותר של מעבר ההרים נתגלו שרידים של אתר מקודש ששימש את הקֶלטים, ואחריהם את הרומאים. שלטי הסבר המוצבים לאורך מסלול קצר (חצי שעה הליכה) מספרים על תולדותיה של הדרך ועל השימוש בה בימי קדם. בתחנה יש גם חנות וביסטרו, אבל גולת הכותרת (לפחות לילדים) היא השלג, שבדרך כלל נשאר כאן לפחות עד סוף אוגוסט, ויוצר מגלשה טבעית מלהיבה ליד הכניסה הצפונית למנהרה. כשישה ק"מ אחרי הוֹכְטוֹר פונה המסלול ימינה (שילוט ל-Kaiser-Franz-Josefs-Höhe). 10. שֶנְאֶק (Schöneck; 1953 מ') – "הפינה היפה" מוקדשת לצמחייה הנפוצה בכרי המרעה של הרי הוֹהֶה טָאוּאֶרן. לאורך מסלול הליכה קצרצר (כ=20 דקות), המשולט בלוחות מידע, תראו מאות מינים שונים של צמחים ופרחים אופייניים לאזור. האתר משקיף לנוף מרהיב של רכס רָאוּריס (Rauris) והתחנה המטאורולוגית זוֹנבּליק (Sonnblick) ויש בו גם מסעדה וגן משחקים מלהיב, העוקב אחר שלבי התפתחותם של פרפרים. 11. רמת הקיסר פרנץ יוֹזֶף (Kaiser-Franz-Josefs-Höhe; 2369 מ') – פרנץ יוֹזֶף הראשון ביקר כאן ב=1856 כדי לראות את הר גרוֹסגלוֹקנֶר ואת קרחון פּאסטֶרצֶה (Pasterze), ההולך ונסוג משנה לשנה, ולאות כבוד נקראה הרמה כולה על שמו. במרכז המבקרים מקרינים סרטים מרהיבים ויש מגוון תצוגות העוסקות בקרחון, בהן תערוכה על חלוצי הנהיגה באלפים והתערוכה החדשה |הנטה|אהבת האלפים|סנטה|, העוסקת בציורים של הקרחון וסביבתו. במצפור וילהלם סווארוֹבסקי (Wilhelm-Swarovski-Beobachtungswarte), עשר דקות הליכה ממרכז המבקרים, תוכלו לצפות על קרח העד באמצעות משקפות מתוחכמות ולראות יעלים, מרמיטות ומטפסי הרים המנסים לכבוש את הפסגה. הקרחון עצמו ממוקם מתחת למרכז המבקרים ונגיש בשביל תלול ורצוף מדרגות (כ=40 דקות בירידה ושעה בעלייה). פרט לכך תוכלו להשתעשע עם המרמיטות המקפצות בכל פינה, או לטייל ברגל לאורך שביל נקרות היעלים (Gamsgrubenweg) המשקיף על הקרחון, עובר בכמה מנהרות ומוביל למפל נאה (כשעה הליכה לכל כיוון). ממרכז המבקרים יוצאים סיורים מודרכים לקרחון (לסיור באנגלית יש להתקשר ולתאם לפחות יום מראש). 12. מרכז המידע קאזֶרְאֶק (Kasereck; 1911 מ') – נקודת תצפית על קו העצים, לוחות מידע על הצמחייה והנוף בצד זה של הרכס וחנות גבינות מסורתית.

גוֹזָאוּזֶאֶן (Gosauseen) הם שני אגמים קרחוניים יפהפיים בעמק צר בין הרים. אגם גוֹזָאוּ הקדמי (Vordere Gosausee) נוצר כאגם טבעי בתקופת הקרח האחרונה, אולם בשנת 1910 הוצב עליו סכר שקיצר את האגם ב־12 מ' והפנה את המים לייצור חשמל. האגם האחורי (Hintere Gosausee) שוכן בגובה 1154 מ' מעל פני הים ומערכת מערות מנקזת אותו לנהר תת־קרקעי, המוביל לאגם האלשטאט. גוֹזָאוּלאקֶה (Gosaulacke), בין שני האגמים, הוא אגן המתמלא מים רק בתקופת הפשרת השלגים, כשהאגם האחורי עולה על גדותיו. רק האגם הקדמי נגיש ברכב, בכביש מפותל שבסופו סדרה של מגרשי חניה. אם לא תמצאו מקום במגרש העליון יהיה עליכם לטפס ברגל לאורך הכביש; במגרש החניה השלישי כדאי לסטות ימינה, אל דרך מוצלת המשולטת panoramaweg ומובילה היישר לאגם. פני המים הכחולים-ירוקים, המוקפים צוקים נישאים, הם נוף יפהפה שלא תרצו להפסיק לצלם. את האגם מקיף שביל נוח (ארבעה ק"מ או כשעה וחצי הליכה), המתאים גם לנכים ולעגלות ילדים ולאורכו שלטי הסבר ומתקנים לילדים בנושא מים ואיכות הסביבה (למרבה הצער, רק כותרות השלטים מתורגמות לאנגלית). לגדת האגם שתמצאו את מסעדת Gasthof Gosausee, גלידרייה איכותית והשכרת סירות - אולי הדרך הנעימה ביותר לחוות את האגם. מהאגם הקדמי אפשר לעלות לאגם אחורי ברגל, בשביל מסומן העובר דרך גוֹזָאוּלאקֶה ומשקיף על רכס דאכשטָיין. אורך המסלול 12 ק"מ (הלוך ושוב; כארבע שעות הליכה) והוא מטפס כ־240 מ' ומיועד למשפחות עם ילדים גדולים בכושר גופני טוב, שאוהבים ללכת. לחלופין תוכלו לנסוע באקספרס של הרכס (Hochgebirgsexpress) - קרון הרתום לטרקטור ומטפס תוך חצי שעה אל האגם האחורי. הרחצה בשני האגמים מותרת, אבל מומלצת רק למשפחות הרפתקניות במיוחד: אין כאן חוף רחצה מוסדר והמים קרים (18-19 מעלות) גם בשיא הקיץ.

אין הרבה מקומות באוסטריה שמשלבים נוף ותרבות אנושית באופן מושלם כמו בהאלשטאט (Hallstatt), עיירה בת כאלף תושבים שהוכרזה כולה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. אזור האלשטאט מיושב זה יותר מ־4000 שנה, והעיירה העניקה את שמה לתרבות האלשטאט (ראו מסגרת בעמ' 207), התרבות השלטת באירופה במאות השמינית עד השישית לפנה"ס. פרנסתה של האלשטאט היתה מאז ומתמיד על מרבצי המלח בהרים מסביב, והחל מהמאה ה־14 שימשה מרכז ייצור חשוב עבור בית הבסבורג. העיירה משתרעת על פני רצועה צרה להפליא, בין אגם האלשטאט לבין הרי דאכשטָיין, והדרך היחידה להגיע אליה היא כביש שנסלל ב־1966 ועובר בשתי מנהרות ארוכות. יופייה של האלשטאט נובע מאילוץ זה: כתוצאה ממנו נבנו הבתים בסמטאות צפופות המטפסות במעלה ההר, או כבתי סירה לגדת האגם. המרכז העתיק של האלשטאט סגור לכלי רכב. נקודת המוצא לטיול ברגל בעיירה היא לשכת המידע לתיירים, הסמוכה למעגן הסירות. מומלץ לעצור לידה ולצלם את האגם הנפרש לשני הכיוונים ואת המרכז העתיק, הבולט כחצי־אי אל תוך המים. בלשכת המידע משכירים מדריכי שמע [[(€5; בגרמנית או באנגלית)]], שבאמצעותם תוכלו לנווט בין האתרים החשובים, ובקיץ יוצא גם סיור מודרך בגרמנית ובאנגלית [[( *שעון* מאי-אוקטובר, יום ב', 17:00; *כסף* €5.50 לאדם, כולל כניסה לבית העצמות)]]. כדי להגיע למרכז, לכו לאורך טיילת זֶה־שטראסֶה (Seestrasse), הרצופה חנויות מזכרות ובתים מעוטרים באדניות פרחים, עד הכיכר המרכזית מרקטפּלאץ (Marktplatz). הכיכר מוקפת בבתים ציוריים בני שתיים-שלוש קומות, ובליבה ניצב עמוד השילוש הקדוש (Dreifaltigkeitssäule). בסמוך שוכן גם מוזיאון אתר המורשת האלשטאט (Welterbemuseum Hallstatt), המגולל את תולדות העיירה ב־7000 השנה האחרונות באמצעות תצוגות חדשניות ואינטראקטיביות שיעניינו אפילו את הילדים. החדר המשחזר את מפולות ההרים הקטלניות שפגעו באזור מרשים במיוחד. המוזיאון זכה ב-2015 לפרס מיוחד מטעם אונסק"ו. האתר המוזר ביותר בהאלשטאט הוא בית העצמות (Beinhaus) - קפלה קטנה בשטח בית הקברות, שם מוצגות לראווה כ־1200 גולגלות אדם מקושטות. בשל מצוקת המקום בעיירה, ומכיוון ששריפת גופות נאסרה בידי הכנסייה, נשמרו הקברים לבעליהם רק למשך עשר שנים, ואחריהן הוציאו מהקבר את הגולגולות (ועצמות נוספות) והניחו אותן להתייבש בשמש. הגולגולות עוטרו בשמו של המנוח ובמגוון סימנים וסמלים, והונחו זו לצד זו על המדפים. בית הקברות צמוד לכנסיית הקהילה (Pfarrkirche Mariä Himmelfahrt) הקתולית, שיש בה מספר ציורי קיר מעניינים מהמאה ה־16. האלשטאט היא נקודת מוצא מצוינת לביקור במכרה המלח, ברכבל דאכשטָיין ובמערות דאכשטָיין, וכן לטיולים ברגל באזור. מי שמחפש מסלול קל יחסית ימצא את מבוקשו בשביל אֶכֶרנטאל (Themenweg Echerntal; ק"מ וחצי; יוצא ממגרש החניה P2), המשולט לכל אורכו בהסברים מעניינים על האלשטאט והאזור. |המסגרת|תרבות האלשטאט לא כל עיירה יכולה להתגאות בכך שהעניקה את שמה לעידן פרהיסטורי שלם – אבל הממצאים הארכיאולוגיים שנתגלו באזור האלשטאט מגוונים ומקיפים כל כך, עד שכבר ב־1872 העניק ארכיאולוג שבדי את שמה של העיירה לתרבות השלטת במרכז אירופה במאות השמינית עד השישית לפנה"ס. "תרבות האלשטאט", כפי שהיא קרויה מאז, התפתחה בתקופת הברזל הקדומה, והתפשטה לשטח הכולל את דרום גרמניה, אוסטריה, מזרח צרפת ודרום צ'כיה של היום, אזורים שבהם שכנו שבטים קֶלטיים ואיליריים. תרבות האלשטאט התאפיינה בעיבוד מאורגן ורחב היקף של ברזל ומתכות אחרות (נחושת, כסף וזהב), בכרייה מסיבית של מלח (בין השאר במכרה המלח שמעל העיירה האלשטאט עצמה), בשיטות חקלאיות חדשות ובשימוש בכלי עבודה ובכלי מטבח. היישובים נבנו על פסגות ההרים והגבעות, כמצודות מבוצרות שלצידן מקבץ בתים בעלי יסודות אבן. בזכות סחר ונדידת עמים נפוצה תרבות האלשטאט גם לחצי האי האיברי, לבריטניה ואירלנד. ממצאים הממחישים את חיי היומיום באותה תקופה מוצגים במוזיאון אתר המורשת שבלב העיירה.

ֶליכטנְשטָיינְקלאם (Liechtensteinklamm) נמנה עם הנקיקים העמוקים ביותר בהרי האלפים. הנקיק צר כל כך, עד כי קירות־הסלע התלולים, המתנשאים בשיאם לגובה של כ־300 מ', נדמים לפעמים כנושקים זה לזה. הנקיק נוצר כתוצאה מאלפי שנים שבהן חצב הפלג ההררי גרוֹסְאָרלֶר אָכֶה (Grossarler Ache) את דרכו בהרי פּוֹנגָאוּ (Pongau), בתהליך של סחיפה. הוא נתגלה ב־1885 וקרוי על שם הנסיך יוהן השני מליכטנשטיין, שתרם תרומה כספית נכבדה לפיתוח הנקיק ולהקמת מסלול הליכה לאורכו. המסלול עובר ברובו בתחתית הנקיק או בגובה בינוני מעליו, על גשרי־עץ ובתוך מנהרות בסלע. בסוף המסלול תצאו מהנקיק אל נקודת תצפית נהדרת על מפל שלאיֶיר (Schleierwasserfall); משם שובו על עקבותיכם בדרך חזרה. בקיץ עלול הנקיק להיות צפוף באמצע היום, ומגרש החניה העליון (הקרוב ביותר) עלול להתמלא. כדי לחסוך עיכובים עדיף לבקר בנקיק בשעות הבוקר או בשעות אחר הצהריים המאוחרות. מומלץ לנעול נעלי הליכה וללבוש ז'קט או מעיל קל. |המסגרת|זעמו של השטן אגדה מקומית מספרת על עסקה מפוקפקת שחתם נפח מהעיירה אוֹבֶּרְאָרל עם השטן. הנפח תאב הבצע הבטיח לשטן את בתו הנכה אם יביא את מעיין המרפא של גאסטָיין אל פתח דלתו בטרם יקרא התרנגול את קריאת הבוקר. כששמעה על כך אשתו של הנפח, היא זעמה על תאוות הבצע של בעלה וגמלה בליבה לסכל את מזימתו. היא טבלה את ראשו של התרנגול במי הבאר, וכך גרמה לו לקרוא בקול עוד לפני עלות השחר. השטן, שטס מעל הנקיק עם מי המרפא, הבין שאיחר את המועד, ובחמת זעמו השליך את המעיין מטה, לעומקו של נקיק ליכטנשטיין. עד היום נובע המעיין בעומקו של הנקיק, במקום שבו איש אינו יכול לרחוץ בו.

עולם הקרח העצום הוא השם הציורי שניתן – בצדק – למערכת הגדולה ביותר של מערות־קרח נגישות באירופה כולה. לחצים טקטוניים סדקו את סלעי הגיר באזור לפני כמאה מיליון שנה, והסדקים התרחבו - הן כתוצאה מפעולתם של כימיקלים מומסים במים והן בעקבות סחיפה (ארוזיה) – ויצרו מבוך אדיר של חללים תת־קרקעיים באורך של יותר מ־40 ק"מ. דרך הפתחים המובילים לפני השטח נושב בחורף אוויר קר מאוד, המקפיא את המים המטפטפים במערה לתצורות קרח מופלאות – נטיפים, זקיפים ופסלי ענק המזכירים בעלי חיים ודמויות מיתולוגיות. בשל מיקומה הנידח נתגלתה המערה רק במאה ה־19, אבל ערכה התיירותי לא חמק מעיני המקומיים וכבר ב־1924 הותקן בה מסלול הליכה על גשרי־עץ. עם זאת, רק ב־1953 נסלל כביש גישה מפותל בחלק מהדרך למערה, וב־1955 הופעל לראשונה רכבל, המקצר את הטיפוס המפרך. הכביש המפותל המטפס מוֶרפֶן אל המערה מסתים במגרש חניה גדול. הכביש פתוח לרכב פרטי (כרבע שעה נסיעה), אבל מי שמעדיפים לא לנהוג יוכלו לחנות במגרש חניה ייעודי בתחילת הכביש ולנסוע למערה באוטובוס. ממגרש החניה העליון מטפס שביל תלול (כ־20 דקות הליכה) אל הרכבל, שיעלה אתכם תוך דקות אחדות לגובה של 1575 מ' מעל פני הים. הכרטיס לרכבל (הלוך ושוב) כלול במחיר הכניסה למערה. ליד התחנה העילית של הרכבל שוכנת מסעדת Oedlhaus, בה מגישים אוכל מקומי במחירים סבירים. טיפוס של כ־20 דקות נוספות בנוף מרהיב של עמק הנהר זאלצאך (Salzach) יביא אתכם לכניסה למערה, שם מתחיל הסיור המודרך. אורך הסיור כשעה והוא נערך באנגלית או בגרמנית. בתחילת הסיור מקבלים פנסי־גז, שבאמצעותם מאירים את הדרך (ומרגישים כמו חוקרים שמגלים את המערה לראשונה. פרט לאור הפנסים, המערה אינה מוארת (כדי לא לפגוע בתצורות הקרח העדינות), אבל המדריך מבזיק מדי פעם פלאשים ממנורת מגנזיום כדי שתוכלו לראות את תצורות הקרח המופלאות. במסגרת הסיור תיתקלו בקיר קרח הנוטה בזווית 45 מעלות, תבקרו ב'אולם הקתדרלה' שאורכו 70 מ' וגובהו 40 מ', תעברו במנהרת־קרח צרה ומאיימת ותרדו כ־700 מדרגות כדי לשוב לחלל הכניסה. |המסגרת|חשוב לדעת • הטמפרטורה בתוך המערה נמוכה בדרך כלל מאפס מעלות, גם בשיא הקיץ, ולכן חשוב להצטייד בביגוד מתאים (מעיל, גרביים חמים, כובע וכפפות). • הסיור כרוך בטיפוס של יותר ממאה מ', ולכן אינו מומלץ למתקשים בהליכה, לחולי לב ולילדים עד גיל ארבע. חשוב לנעול נעליים חמות, נוחות ומתאימות להליכה. • הצילום בתוך המערה אסור, כדי להגן על תצורות הקרח העדינות. • הסיור המודרך אורך 75 דקות, אבל מומלץ להקדיש לביקור כולו כארבע שעות (כולל הטיפוס, הנסיעה ברכבל והחזרה). • בימים שבת וא' ביולי=אוגוסט עלול מגרש החניה העליון להתמלא, ואז הכביש נחסם והמערה נגישה רק באמצעות שירות האוטובוסים. עדיף להימנע מביקור במערה בימים אלה.

*המסלול* הכיכר המרכזית שטאטפּלאץ (Stadtplatz) עשויה לשמש נקודת מוצא לסיור קצרצר במרכז העתיק. בכיכר המשולשת ניצב מגדל המועצה העירונית (Vogtturm; נקרא גם מגדל קאסטנֶר – Kastnerturm), שנבנה לצרכים צבאיים בימי הביניים וכיום משמש מוזיאון לתולדות האזור; המוזיאון סגור לשיפוצים בתחילת 2017 וייפתח מחדש רק ב-2020. מעברה האחר של הכיכר מתנשא המגדל של כנסיית הקהילה (Pfarkirche), שנבנתה במאה ה־11 ומתאפיינת בערב־רב של סגנונות אדריכליים – חזית רומאנֶסקית, אולם תווך עם תקרה גותית וקישוטים בסגנון הבארוק. קצת אחרי הכנסייה פנו ימינה לסמטה המובילה אל הכיכר הירוקה שלוֹספּלאץ (Schlossplatz). מעברה האחר של הכיכר מתנשאים המגדלים של טירת רוזנבֶּרג (Schloss Rosenberg), בית־אחוזה שהשתייך לבעלי המכרות באזור והיום שוכן בו בית העירייה של צֶל. מבית העירייה פנו ימינה כדי לחזור לכיכר המרכזית במדרחוב הנאה Dreifaltigkeitsstraße, הרצוף בתי מלון בסגנון מסורתי. כדי לראות את אגם צֶל (Zeller See), גאוותה של העיירה, צאו מהכיכר ל-Kirchgasse ואז פנו ימינה ל-Seegasse, מדרחוב נאה שיוביל אתכם לטיילת אֶספּלאנאד (Esplanade). לפניכם תראו את גרנד הוטל (Grand Hotel), מלון־פאר שנבנה בשנים 1894-96 בסגנון הבֶּל אֶפּוֹק והיה לאחד מסימני ההיכר של העיירה. פנייה ימינה בטיילת תביא אתכם, לאחר כ־200 מ', לרציף שממנו יוצאים טיולי השיט באגם. בחברת הספינות Schmitten מציעים שיט של 45 דקות בספינה הוותיקה Kaiserin Elisabeth או בספינה החדשה והגדולה יותר Schmittenhöhe.*סמסלול*

פסגת קיצשטָיין (Kitzsteinhorn) היא אתר סקי פופולרי לאורך כל השנה בזכות שני הקרחונים הגדולים המשתרעים על מדרונותיה. זהו אחד המקומות היחידים באוסטריה שבו מובטח לכם שתראו שלג גם בשיא הקיץ. עשרות רכבלים מובילים את חובבי הסקי למסלולים מכל המינים, למתחילים ולמתקדמים, ובאזור יש גם חמישה מסלולים לסקי חופשי (off-piste). האטרקציות למשפחות (ולמי שאינם גולשי סקי) מרוכזות בסמוך לתחנת הפסגה (3029 מ'), שהעלייה אליה כרוכה בנסיעה בשלושה רכבלים, דרך שתי תחנות ביניים – לאנגְוויד (Langwied; 1976 מ') ואָלפּינְסֶנטֶר (Alpincenter; 2452 מ'). בשני הקטעים הראשונים תוכלו לבחור בין רכבלים גדולים יותר (המכונים Gletscherjet) לבין רכבלים לקבוצות קטנות (Panoramabahn ו-Langwiedbahn), אבל את הקטע השלישי כולם עולים ברכבל הפתוח Gipfelbahn. אתם עשויים להיתקל בשלג כבר אחרי הרכבל השני, שם יש גם מסעדה גרמנית נחמדה, אבל גם אם לא – אל תדאגו: בפסגה יש תמיד הרבה מהלבן־לבן הזה. ליד תחנת הפסגה, בנקודה הגבוהה ביותר בחבל זלצבורג שנגישה ברכבל, יש מרפסת תצפית עם נוף מרשים. בפנים מקרינים סרט על הקרחון ועל בעלי החיים המתגוררים בו. באותו מקום מתחילה גם מנהרה באורך 360 מ', העוברת בעומק ההר ויוצאת ממנו אל מרפסת תצפית על פסגת גרוֹסגלוֹקנֶר ועוד הרים מושלגים. המנהרה ידועה גם כגלריית הפארק הלאומי (Nationalpark Gallery), כי במספר תחנות לאורכה הוצבו תצוגות מרתקות על גיאולוגיה, על כרייה ועל בעלי חיים בפארק הלאומי הוֹהֶה טָאוּאֶרן (Nationalpark Hohe Tauern). משפחות עם ילדים (וכל מי שאוהבים להשתובב) ייהנו במיוחד בזירת הקרח (Ice Arena), הממוקמת במישור הקרחונים (Gletcher Plateau; 2900 מ'), אליו יורדים בפוּניקוּלָר מהפסגה. כאן תוכלו לשבת על כיסאות־נוח במישור מושלג, לטייל ברגל על הקרחון או לעלות במסוע ולהחליק במורד הקרחון (על יריעות פלסטיק או במגלשות־שלג). זירת הקרח פתוחה למבקרים רק בשיא הקיץ (יולי־אוגוסט). ליד תחנת אָלפּינְסֶנטֶר נפתח ב-2017 פארק הרפתקאות מושקע (Abenteuer Parkplatz), שבו יוכלו הילדים לטפס, להתחבא ולהשתולל. היו מודעים לכך שבתחנת הפסגה קר מאוד גם בקיץ; יש להצטייד במעילים, בנעליים מתאימות, בכובעים ובכפפות.

610 ליטרים של מים זורמים בכל שנייה בשטוּיבֶּנפאל (Stuibenfall), המפל הגבוה בטירול (159 מ'). מבחינה גאולוגית זהו מפל חדש יחסית, שנוצר כתוצאה ממפולת סלעים לפני כ־8,700 שנה; המפולת חסמה את היציאה מהעמק הגבוה הוֹרלאך (Horlach), והמים נאלצו לפלס דרך חדשה אל עמק אֶץ (Oetz). יש שתי דרכי גישה למפל. אפשרות אחת היא לחנות ליד העיירה אוּמהָאוּזֶן (Umhausen) ולטפס ברגל כ־40 דקות (בשביל מאתגר וחשוף לשמש) אל קצהו התחתון של המפל. משם תוכלו לטפס עד למעלה (כ־40 דקות נוספות) בשביל תלול מאוד שלאורכו ארבע נקודות תצפית על המפל ועל העמק הירוק שלמטה - אבל אם מתעייפים, אפשר בהחלט להסתפק בעלייה לנקודת התצפית השנייה (כעשר דקות), משם כבר רואים את רוב החלק העליון של המפל. ליד מגרש החניה יש עוד שני אתרים מעניינים למשפחות, הכפר של אֶצי ואגמון אוּמהָאוּזֶן. לחלופין תוכלו לעלות בכביש L238 לעבר הכפר נידֶרתאי (Niederthai). לקראת סוף העלייה יש מגרש חניה ללא תשלום לצד הכביש (משולט panoramablick wasserfall) ולידו נקודת התצפית היחידה שממנה ניתן לראות את המפל במלואו. 600 מ' נוספים יביאו אתכם ל-Gasthof Stuibenfall, פונדק עץ טירולי מסורתי ומקסים, ששביל קצר יורד ממנו אל המפל. השביל חוצה אחו ירוק, עובר בגשר מעל המפל השוצף ואחרי כעשר דקות מגיע לרחבת תצפית הבולטת מהצוק ומשקיפה על המפל מגובה מסחרר. לא מומלץ לסובלים מפחד גבהים. בימי ד' בקיץ, מהשקיעה ואילך, המפל מואר בזרקורים. כדי לצפות במחזה תוכלו להצטרף לסיור מודרך אל המפל המואר, היוצא מלשכת המידע לתיירים אוּמהָאוּזֶן; יש להירשם מראש בטלפון או באימייל [email protected]. חובבי האתגרים יוכלו להכיר את המפל מקרוב במסלול הטיפוס (Klettersteig) היוצא ממרגלותיו ומטפס עד לראשו, כולל מעבר מסמר שיער על חבל מעל המפל. המסלול מיועד למטפסים מנוסים ומחייב ציוד מיוחד, אבל בחברת Alpinguides מארגנים סיורים מודרכים לקבוצות.

12 מיליון טון של מלח יוצרו במשך קרוב ל־800 השנים בזאלצְוֶולטֶן האלָיין (Salzwelten Hallein), מכרה מלח ענקי שנסגר סופית רק ב־1989. הקלטים היו הראשונים שעסקו בכריית מלח באזור, לפני קרוב ל־7000 שנה, אבל המכרה בהאלָיין הגיע לשיא פריחתו רק במאה ה־16, תחת שלטונו של הנסיך־ארכיהגמון ווֹלף דיטריך פון רָייטֶנָאוּ. המכרה פתוח לסיורים מזה יותר מ־400 שנה ועד כה ביקרו בו כשני מיליון בני אדם. הטמפרטורה בתוך המכרה עומדת על 12 מעלות בכל ימות השנה, ולכן חשוב להצטייד בבגדים חמים ובנעליים נוחות. הכניסה מותרת מגיל ארבע בלבד. הסיור המודרך במכרה (כ־70 דקות) הוא חוויה נפלאה לילדים ולבני נוער ואין בו רגע דל: תחילה לובשים חליפות מגן לבנות, המזכירות בגדי כורים, ואחר־כך יורדים אל תוך המכרה ברכבת כורים ישנה ומהירה, רואים סרטים הממחישים את תהליך הייצור, שטים ברפסודה באגם של מי מלח וטועמים מהמים המלוחים להפליא. הדובדבן שבקצפת הוא צמד מגלשות־עץ, אחת ארוכה ואחת ארוכה יותר, שבמורדן גולשים הילדים במהירות ומרגישים כמו כורים אמיתיים. עם זאת, הסיור ממוסחר למדי, וכולל לא פחות משלוש הזדמנויות למכור לתיירים תצלומים במחיר מופקע (שבעה אירו לתמונה). בקיץ מתמלאים הסיורים במהירות, וכדי לצמצם את זמן ההמתנה כדאי להגיע מוקדם או לקנות כרטיסים מראש באתר האינטרנט. ההדרכה ניתנת בגרמנית, באנגלית ובאיטלקית, כשהסרטים בגרמנית (עם תרגום לאנגלית ולאיטלקית); מומלץ להיצמד למדריכים, כי הם בדרך כלל מתחילים באנגלית ואז עוברים לשפות האחרות. כדי להספיק הכל בזמן המוקצב (ולאפשר לעוד קבוצה להיכנס) מאיצים המדריכים לפעמים בקבוצה, כך שנוצרת תחושה של ריצה בהולה ממוקד משיכה אחד למשנהו. כתוצאה מכך (ובגלל ההדרכה בשלוש שפות), הסיור אינו מעמיק ומספק רק תמונה שטחית של תהליך ייצור המלח במכרה; למעוניינים להעמיק (או לבקר בכפר הקלטי, ראו להלן) מומלץ לקחת בהשאלה בקופה מדריך שמע, המספק מידע נוסף. למכרה צמוד כפר קלטי משוחזר (Keltendorf), שהכניסה אליו כלולה במחיר. התצוגות במבני הכפר עוסקות במגוון היבטים של התרבות הקֶלטית - מחקלאות וכרייה ועד דת ומיתולוגיה - אבל אינן אינטראקטיביות ועלולות לשעמם ילדים. הכרטיס למכרה מקנה כניסה חינם לכפר הקלטי ולמוזיאון הקלטי.

לאמֶרקלאם (Lammerklamm) הוא נקיק צר ועמוק שחצב הנהר לאמֶר בסלעים שמסביב לפני כ־10,000 שנה, בתקופת ההפשרה שלאחר תקופת הקרח האחרונה. בימי הביניים שימש הנהר להשטת גזעי עץ מאָבּטֶנָאוּ (Abtenau) למכרות המלח בהאלָיין, וב־1984 נפתח למבקרים מסלול הליכה על גדת הנקיק, למרגלות המצוקים המאיימים. החלק המרשים ביותר במסלול הוא הנקיק האפל (Dunkelklamm), שם נדמה כאילו הסלעים משני צדי הנקיק ממש נושקים זה לזה. הממהרים יוכלו להסתפק בקטע זה של הנקיק (מימין למגרש החניה; כעשרים דקות הליכה), אבל כדאי להקדיש לאתר כשעה וחצי וללכת לכל אורך הנקיק, דרך הקָטָראקט (Katarakt) – אזור שבו הנקיק מתרחב והמצוקים מגיעים לגובה של כמאה מ' – ועד הגשר הגבוה שמעל הנקיק, המוביל לתצפית על הרכס המרהיב טֶנֶנגֶבּירגֶה (Tennengebirge). מכאן תוכלו לחזור באותה דרך או להמשיך עד קפה-מסעדה Landgasthof Lammerkläuse, ולשלוח מישהו שיביא אליכם את הרכב.