העמק הצר והנסתר בגדה המערבית של לוּקסוֹר, השוכן כ־5 ק"מ מגדות הנהר ומוקף צוקים המתנשאים לגובה 300 מ', הוא אחד האתרים החשובים והמרשימים במצרים. במשך 500 שנה, החל מהמחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס, בחרו מלכי הממלכה החדשה לבנות באזור המבודד והצחיח הזה, שבימי קדם נקרא תָא סֶת עָאת (Ta Set Aat, המקום הגדול), את בתי הנצח שלהם. |תמונה_בטקסט7648| היום ידוע על 64 קברים שנחצבו בעמק, אם כי בערך בשליש מהם הבנייה הופסקה לפני סיומה. חלק מהקברים שהושלמו עצומים בגודלם – הם כוללים עשרות חללים חצובים ומעוטרים, ונמתחים לאורך וגם לעומק של עשרות מטרים מתחת לאדמה. בקברים אלה נקברו כוהנים, נסיכות ונסיכים, מלכות ומלכים. הראשונים שנקברו כאן היו תְחוּתמֶס הראשון ואָמֶנחוֹתֶפּ הראשון, ששלטו במצרים במחצית השנייה של המאה השש־עשרה לפנה"ס. הקברים נחשפו במהלך מאתיים השנים האחרונות. האחרון שנמצא עד כה, מס' 64, נחשף בסוף 2022, וייתכן שיש בעמק קברים נוספים שטרם התגלו. רובם נפתחו ונבזזו כבר לפני מאות ואלפי שנים, וככל הנראה חלקם רוקנו מתכולתם זמן קצר בלבד לאחר הקבורה. בעת המודרנית, עמק המלכים נחשף לעיניים אירופאיות ב־1799, כאשר המדענים שהתלוו למסע הכיבוש של נפוליאון במצרים תיעדו ומיפו אותו. לאחר מכן, לאורך המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, נחשפו עשרות קברים. המחקר נמשך עד ימינו: חוקרים מתעמקים בשיטות בניית הקברים, בתמונות, בעיטורים ובטקסטים המרתקים שעל קירותיהם, בחפצים שנותרו בהם, וכמובן בשרידי הגופות שנקברו. כל אלה מעמיקים את ההבנה שלנו על החיים במצרים הקדומה. |תמונה_בטקסט7649| במאתיים השנים האחרונות נצבר ידע רב על אופן בניית הקברים, בעיקר בזכות כתבים שהתגלו בכפר האומנים דיר אל־מֶדינָה. ראשית, החוצבים חצבו את החללים מתחת לאדמה – מסדרונות, אולמות עמודים, חדרי קבורה וכן הלאה. לחללים אלה נכנסו פועלים שיישרו והחליקו את הקירות. בשלב הבא הקירות טויחו וחולקו לאזורים שיועדו לתמונות שונות, ולאחר מכן קווי המתאר של הציורים וההירוגליפים סומנו בדיו שחור. האומנים האחראים פיקחו על העבודה ובמידת הצורך תיקנו בצבע אדום טעויות בציור הדמויות או באיות ההירוגליפים. בשלב הבא הציורים נצבעו בצבעים שיוצרו באמצעות ערבוב של מינרלים שונים – אוכרה אדומה וצהובה, פחם שחור, נחושת כחולה וירוקה וגבס לבן. במקביל הוכנו מנחות הקבורה שיונחו בקבר לאחר מותו של המלך. עם תום תקופת הממלכה החדשה, החלה במצרים תקופה של שלטון חסר יציבות, שהחליש את עוצמתה של מצרים. בתקופה זו הופסקה הקבורה בעמק המלכים, והתרבו מעשי הביזה של הקברים המלכותיים. כדי להגן על חיי הנצח של המלכים הקבורים כאן, כוהני המקדשים יצאו למבצע נועז וייחודי – הם פתחו את הקברים, הוציאו את המומיות והטמינו אותן בקבר בעמק הסמוך, דיר אל־בָּחרי (Dier el-Bahri). קבר זה נחשף במאה התשע־עשרה, תחילה בידי שודדי קברים מודרניים ולאחר מכן בידי חוקרים. זוהו בו שרידים של כ־50 שליטים מהשושלת השבע־עשרה ועד לשושלת העשרים ואחת, ביניהם סֶתי הראשון, רעמסס השני ורעמסס השלישי. בסוף המאה התשע־עשרה נחשפו בקברו של אָמֶנחוֹתֶפּ השני בעמק המלכים עוד מומיות רבות, שהוטמנו בו כבר בימי קדם כדי להגן עליהן משודדים. חלק מהמומיות שנמצאו במטמוני המומיות האלו מוצגות בתערוכה מרשימה במוזיאון הלאומי לתרבות מצרית החדש בקהיר, ושתיים נוספות נמצאות במוזיאון לוּקסוֹר. בעמק עצמו נותרה רק מומיה מלכותית אחת – זו של תוּת עָנָח' אָמוֹן. מי שיבקרו בקברו יוכלו להתרשם מגופתו החנוטה, המונחת במקום שאליו הובאה לפני כ־3,500 שנה. ב־1979 הוכרז עמק המלכים אתר מורשת עולם של אונסק"ו. זה אתר פופולרי מאוד, שבכל יום פוקדים אותו אלפי מבקרים. כדאי להגיע בשעות הבוקר המוקדמות, כדי להימנע מהצפיפות וגם מהחום ששוררים כאן במשך רוב היום. אבל צריך לציין שהקברים הם חללים תת־קרקעיים באורך עשרות מטרים, והביקור בהם עשוי לא להתאים לכולם. הביקור אומנם אינו מצריך זחילה, הקברים מוארים ובחלקם יש מערכות אוורור, ובכל זאת הכניסה אליהם עשויה להיות מאתגרת. למי שיש נטייה לתחושת קלאוסטרופוביה, כדאי לשקול אם אכן לבקר בתוכם. רוב הקברים בעמק סגורים למבקרים, ורק שמונה מהם פתוחים לקהל. כרטיס הכניסה הבסיסי מאפשר ביקור בשלושה מתוכם, לבחירתכם. כל אחד מהקברים מעניין וייחודי בדרכו, אך מומלץ במיוחד להיכנס לקבריהם של סֶתי השני, רעמסס הראשון, סיפּתָח, ומֶרנֶפּתָח. לעיתים אחד הקברים נסגר למבקרים לצורך עבודות תחזוקה ללא הודעה מוקדמת, אולם הקברים שבהם אפשר לבקר מפצים על כך. מלבד אלה, ישנם שלושה קברים מפוארים ומרשימים אף יותר, עם עיטורים נהדרים שהשתמרו להפליא, והביקור בכל אחד מהם מצריך רכישת כרטיס נפרד: קבריהם של סֶתי הראשון ורעמסס החמישי והשישי. גם הביקור בקבר תוּת עָנָח' אָמוֹן כרוך ברכישת כרטיס נוסף. זהו אומנם קבר קטן יותר ומעוטר פחות, אבל הוא הידוע מכולם, וכולל מוצג ייחודי ונדיר – המומיה של המלך שמת בדמי ימיו. בכניסה לאתר, לאחר רכישת הכרטיס בקופה, עומדת לרשות המבקרים רכבת קטנה שתסיע אתכם כק"מ אחד, עד לקברים עצמם. ניתן לרכוש כרטיס לרכבת במחיר סמלי בדוכן ליד הקופות. בסוף הביקור תוכלו לחזור ברכבת למגרש החניה.

רעמסס השני, ששלט במצרים בין 1279 ל־1213 לפנה״ס, נחשב לאחד מגדולי הבנאים בהיסטוריה של המדינה. בימי שלטונו הוקמו בנוּבִּיָה, שבאותה תקופה הייתה תחת שליטה מצרית, שישה מקדשים. החשובים מביניהם הם מקדשי אבו סימבֶּל, הניצבים כ־40 ק״מ מצפון לגבול עם סודן. זהו זוג מקדשי זיכרון והנצחה שנחצבו באבן חול נוּבּית, אשר אחד מהם נבנה לכבוד המלכה נֶפֶרתארי, אשתו הראשית של רעמסס, והשני לכבוד המלך עצמו. בחזית מקדש רעמסס חצובים ארבעה פסלים עצומים, המתנשאים לגובה של 21 מ׳, בדמות המלך היושב. ליד רגליהם ניצבים פסלים קטנים יותר של בני משפחתו - אשתו, אמו וילדיו. ראשו של אחד הפסלים נשבר ונפל, וכיום הוא מונח לרגליו. |תמונה_בטקסט5592| מעליהם ישנו תבליט של 22 בבונים (לפי האמונה המצרית, קריאותיהם של הבבונים לפנות בוקר גורמות לשמש לזרוח). באולם הכניסה ניצבים שמונה עמודים המעוצבים בדמות המלך המת - התגלמותו של אל המוות אוֹסיריס. משני צידי אולם הכניסה נמצאים חדרים ששימשו לאחסון. בקודש הקודשים שוכנים ארבעה פסלים: אל השמש רָע, רעמסס, האל אָמוֹן והאל פְּתָח. פעמיים בשנה, ב־22 באוקטובר וב־22 בפברואר, קרני השמש חודרות בעת הזריחה אל קודש הקודשים ומאירות שלושה מהפסלים. תאריכים אלו ציינו כנראה את יום הולדתו של המלך ואת יום הכתרתו. |תמונה_בטקסט5593| פסלו של האל פְּתָח נשאר בחשכה משום שהוא נחשב, בין השאר, לאל מוות ולידה מחדש. המקדש מעוטר בתמונות המציגות אירועים שונים מחייו של רעמסס השני. מרביתן עוסקות בקרב קָדֶש שנערך בסביבות 1274 לפנה״ס בין הצבא המצרי, בהובלת רעמסס השני, והצבא החִתי, בהנהגתו של המלך מוּוָתָלִיש השני. ציורי הקרב והטקסט שמתאר את השתלשלות האירועים נחקקו על הקיר הימני באולם הכניסה של המקדש. המקדש שהוקם עבור נֶפֶרתארי הוא הקטן מבין השניים. בחזיתו מתנשאים שישה פסלים בגובה 10 מ׳ שגולפו בסלע - ארבעה בדמותו של רעמסס ושניים בדמות נֶפֶרתארי, ולרגליהם פסלים קטנים יותר בדמות ילדיהם. |תמונה_בטקסט5597| כאן סגדו גם לאלה חָתחוֹר - אלת האהבה, הפריון והלידה מחדש. כותרותיהם של שישה עמודים באולם הכניסה מעוצבות בצורת פניה של האלה, ובקודש הקודשים נחצב פסלה. עם זאת, הכתובת החקוקה בחזית המקדש, המצהירה שמלך מצרים, רעמסס, בנה אותו עבור אשת המלך הגדולה, נֶפֶרתארי, מבהירה מי הדמות החשובה במקדש. במהלך שנות השישים של המאה העשרים עמדו מקדשי אבו סימבֶּל בפני סכנת טביעה במי אגם נאצר, שנוצר בעקבות הקמת סכר אסואן הגבוה. ב־1964 החל ארגון אונסק"ו במיזם יוצא דופן להצלת המקדשים, שעלותו הייתה כ־40 מיליון דולר (בערך 300 מיליון דולר של ימינו): המבנים נוסרו לחלקים עצומים, במשקל ממוצע של 30 טון, ונבנו מחדש במרחק 200 מ', בנקודה גבוהה בכמה עשרות מטרים ממיקומם המקורי. במרכז המבקרים הסמוך ליציאה מהמתחם אפשר ללמוד על המיזם האדיר, שבזכותו המקדשים נגישים לציבור גם היום. בשנת 1979 הכריז אונסק"ו על מקדשי אבו סימבֶּל אתר מורשת עולם.|וידאו_בטקסט74| המקדשים צמודים לעיירה הקטנה אבו סימבֶּל, כ־300 ק"מ מדרום לעיר אסואן. רוב המבקרים כאן מגיעים מאסואן בנסיעה שאורכת שלוש וחצי שעות וחוזרים אליה לאחר שבילו כשעתיים במקדשים. מדי יום יוצאת מאסואן ב־5 לפנות בוקר שיירה של מיניבוסים ואוטובוסים עם תיירים לכיוון המקדשים, שחוזרת בשעות הצהריים המוקדמות. אפשר גם להגיע ברכב פרטי עם נהג, ובכל מקרה יש לתאם את הביקור במקדשים עם סוכן תיירות מקומי. בעיירה אבו סימבֶּל יש כמה בתי מלון, ונמל תעופה שבעונת התיירות מגיעות אליו טיסות ישירות מקהיר של חברות תעופה מצריות. אמנם זו נסיעה ארוכה, אך לא כדאי להחמיץ את ההזדמנות לחזות במקדשים המרהיבים והמיוחדים במצרים.

העיר הדרומית שוכנת על שרידיה של עיר קדומה המוזכרת במקרא בשם נוֹא־אָמוֹן (נחום, פרק ג', ח'), ונקראה תֶבּאי בפי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, או וָסֶת (Waset) בתקופת הפרעונים. השם לוּקסוֹר הוא שיבוש של המילה הערבית al-uqsur, שפירושה "הארמון" או "המבצר". העיר משתרעת על שתי גדות הנילוס, כאשר בעת העתיקה שכנה בגדה המזרחית עירם של החיים, ובגדה המערבית הייתה הנקרופוליס (עיר המתים). ההתיישבות כאן החלה כבר באלף השלישי לפנה"ס, ובגדה המערבית ישנם אתרי קבורה מרכזיים מתקופה זו. בימי הממלכה התיכונה הייתה זו עיר מרכזית, בירתה של מצרים העליונה, ובתקופת הממלכה החדשה היא הפכה לבירה הדתית, הכלכלית והצבאית של מצרים כולה. באותה תקופה הוקמו בה המקדשים החשובים והגדולים במדינה, ועיר המתים שלה הייתה משכנם האחרון של המלכים והמלכות. |תמונה_בטקסט6726| עם חלוף השנים מעמדה של העיר הלך וירד. בימי אלכסנדר מוקדון, שלאחר כיבוש מצרים בנה עיר בירה חדשה, אלכסנדריה, הגיעה לקיצה תקופת הזוהר של העיר הדרומית. אולם במאה התשע־עשרה, עם ההתפתחויות במחקר האגיפטולוגי ובחפירות הארכיאולוגיות, היא שבה לתפוס מקום חשוב, והממצאים המרשימים שנחשפו בחולותיה הפכו אותה לבירת התיירות של דרום מצרים. בעיר הנעימה ומלאת החיים הזו מבקרים אלפי תיירים מדי יום. הטיילת הנמתחת בגדה המזרחית עוברת ליד כמה אתרים חשובים: מקדש לוּקסוֹר, מוזיאון החניטה, מוזיאון לוּקסוֹר ומקדש כָּרנָכּ, ויש בה שפע של בתי קפה, דוכני מזכרות ורוכלים שינסו לשכנע אתכם לקנות ממרכולתם. לכל אורך הנהר עוגנות ספינות קרוז גדולות, ולצידן ספינות דָהאבִּיָה (Dahabiya) קטנות יותר וסירות מנוע או סירות מפרש מסורתיות (פאלוּקָה), המשרות אווירה נינוחה. אין בעיר גשרים המחברים בין שתי הגדות, וחציית הנהר היא באמצעות שירות מעבורות ציבורי. לחלופין, אפשר לשכור את שירותיהם של בעלי סירות מנוע, שישמחו לעזור לכם להגיע לאתרי הקבורה שבגדה המערבית.|תמונה_בטקסט6729| במרכז העיר ישנם שני שווקים: השוק העירוני ובו דוכני ירקות ופירות, תבלינים, אטליזים ומוכרי דגים לצד חנויות בדים ובגדים, ושוק התיירים שליד מקדש לוּקסוֹר, בו תמצאו שלל מזכרות, כגון צעיפים, פסלונים מצריים ובשמים. בגדה המערבית של הנהר שוכנת הנקרופוליס, ובה עמק המלכים ועמק המלכות שבהם נקברו שליטי מצרים הקדומה. כאן נמצאים, בין השאר, קברו המפורסם של תוּת עָנָח' אָמוֹן ומקדשי הקבורה המונומנטליים של פרעה חָתשֶפּסוּת, רעמסס השני ורעמסס השלישי. שני אתרים נוספים וראויים לביקור, אף שהם פחות מלכותיים, הם קבריהם המרשימים של אצילי העיר, והקברים ובתי המגורים של בוני הקברים. אתרי הנקרופוליס השונים משתרעים על פני אזור נרחב, ומומלץ לשכור מונית כדי לטייל כאן. אם מזג האוויר נעים, כדאי לשכור אופניים ולרכוב מאתר לאתר, בין השדות של עמק הנילוס והמדבר. העיר לוּקסוֹר מלאה בקסם מיוחד. לצד בתיהם של המקומיים נבנו לאורך השנים בתי מלון מפוארים ואכסניות, שווקים ומסעדות, והתושבים והתיירים מתערבבים כאן יחדיו.|תמונה_בטקסט6730| זוהי עיר שבה נוסעים כלי רכב ממונעים לצד כרכרות רתומות לסוסים, וספינות פאר שטות לצד סירות מסורתיות צנועות, ועל ההמולה השוקקת משקיפים מקדשים מעוררי יראה בני אלפי שנים. אם פאר הפירמידות הגדולות של גיזה השאיר עליכם חותם, אל תוותרו על הביקור כאן, במקדשיהם וקבריהם המרהיבים של שליטי מצרים העתיקה.|תמונה_בטקסט6731|

העיר אֶדפוּ, שבה משגשגות תעשיות הסוכר והקרמיקה, נוסדה כבר באלף השלישי לפנה"ס. היום מוקד המשיכה העיקרי שלה הוא מקדש האל הוֹרוּס. בניית המקדש החלה ב־237 לפנה"ס ונמשכה עד שנת 53 לפנה"ס, ולאורך תקופה זו כמה וכמה שליטים הוסיפו לו חדרים ואולמות שונים. המקדש ניצב במקום שבו, לפי האמונה, התחולל הקרב המיתולוגי בין הוֹרוּס לאל סֶת. עם התפשטות הנצרות במדינה נזנח הפולחן המצרי הקדום, והמקדש ננטש. לאורך השנים הוא כוסה בחולות ששימרו אותו עד אמצע המאה התשע־עשרה, אז נחשף בידי ארכיאולוגים. זהו אחד המקדשים השמורים והשלמים במדינה, ובשנת 2003 הוא הוכרז אתר מורשת עולם של אונסק"ו. ספינות קרוז רבות השטות על הנילוס עוגנות בעיר כדי לאפשר לתיירים להתפעל ממנו מקרוב. בכניסה למקדש מתנשאים מגדלי פּילוֹן עצומים: רוחבם כמעט 80 מ' וגובהם 36 מ'. מימין ומשמאל לכניסה ניצבים פסלי שחם (גרניט) של האל הוֹרוּס בדמות בז.|תמונה_בטקסט6484| הקיר החזיתי של הפּילוֹן מעוטר בתחריט שבו נראה המלך תַלמַי ה־12 מציג בפני הוֹרוּס אויבים שהכניע. "הבסת האויבים" היא מוטיב חוזר באיקונוגרפיית התעמולה של מלכי מצרים. בחלקו העליון של הפּילוֹן מוצג המלך כשהוא נושא מנחות לאלים שונים מהפנתיאון המצרי. ברוב המקדשים במצרים יש תמונה שונה בכל צד של השער, אך כאן שתי התמונות כמעט זהות. |תמונה_בטקסט6483| מעבר לשער הראשון משתרעת "חצר המנחות", חצר פתוחה ומוקפת קוֹלוֹנאדות עם עמודים מעוטרים. משני צידי הכניסה לאולם העמודים המקורה של המקדש ניצבים שני פסלים נוספים של הוֹרוּס בדמות בז, העשויים אבן שחם שחורה.|תמונה_בטקסט6556| בפנים המקדש ישנו אולם עמודים, ומשני צידיו שני חדרים: הימני שימש ספריית המקדש, שבה נשמרו כתבי הקודש, והשמאלי היה חדר אחסון לתשמישי קדושה. אחרי אולם העמודים ישנו אולם עמודים נוסף, פנימי, ובו 12 עמודים מעוטרים.|תמונה_בטקסט6486| בתוך אולם העמודים הפנימי ישנו גרם מדרגות חצוב באבן בצידו המערבי, המדרגות מובילות לגג המבנה. כיום הגג סגור למבקרים, אך בעבר היה אפשר להשקיף ממנו אל נוף יפה של נהר הנילוס והשדות הסובבים אותו.|תמונה_בטקסט6487| אולם העמודים הפנימי מוביל לקודש הקודשים, בו נמצאת גומחת אבן שאצרה בתוכה את פסלו המוזהב של הוֹרוּס. הגומחה נוצרה בימיו של המלך נֶכּתָנֶבוֹ השני, אשר שלט במצרים כ־200 שנים לפני השלמת המקדש, והועתקה לכאן ממקדש קדום יותר. במרכז החדר ניצב העתק סירתו של האל הוֹרוּס – הסירה המקורית מוצגת במוזיאון הלובר שבצרפת. |תמונה_בטקסט6488| מקדש אֶדפוּ היה מקום מרכזי בטקסי הפולחן לאל הוֹרוּס, ונערכו בו אירועים דתיים חשובים. אחד מהם היה "פסטיבל המפגש היפה", שהנציח את הזיווג הקדוש בין שני האלים, הוֹרוּס וחָתחוֹר. האלה חָתחוֹר שכנה במקדש בדֶנדֶרָה, כ־200 ק"מ מצפון לאֶדפוּ, ובמהלך החגיגות הובא פסלה לכאן בסירה ששטה במעלה הנילוס, ונערכו טקסים חגיגיים לכבוד זיווגם של שני האלים.

העיירה קוֹם אוֹמבּוֹ שוכנת כ־200 ק"מ מדרום ללוּקסוֹר, על גדות הנילוס. היא מוקפת בשדות קני סוכר וגידולים נוספים, ורוב תושביה עוסקים בחקלאות. בימי שלטונם של מלכי מצרים הקדומים, העיירה הקטנה נקראה פָּה־סוֹבֶּק (Pa-Sobek) – אדמתו של סוֹבֶּק. מאוחר יותר, בתקופת שלטונו של בית תַלמַי, גברה חשיבותה, היא הפכה למרכז למעבר סחורות בין מצרים לנוּבִיָה ושמה שונה לאוֹמבּוֹס (Ombos). מדרום לעיירה, על הגדה המזרחית של הנילוס, ניצב מקדש ייחודי. השליטים התַלמיים החלו לבנות אותו במאה השנייה לפנה"ס, והבנייה הסתיימה רק במאה הראשונה לספירה. לפני כן היה כאן מקדש קדום וקטן יותר לאל סוֹבֶּק, המתוארך לתקופת הביניים השנייה, שאת שרידיו אי אפשר לראות כיום, כי הם נקברו תחת המקדש הנוכחי. לאחר שהנצרות הגיעה למצרים ננטש גם מקדש זה, ובמרוצת השנים נהרס ונקבר מתחת לאדמה. בסוף המאה התשע־עשרה החלו לחשוף אותו וחלקים ממנו שוחזרו, אך אלה שנהרסו כליל, כמו שער הכניסה הראשי, לא זכו לשחזור. בשנת 2003 הכריז אונסק"ו על המקום אתר מורשת עולם. כיום תיירים רבים מגיעים אל המקדש, והוא חלק בלתי נפרד מהמסלול של ספינות הקרוז הרבות השטות מאסואן ללוּקסוֹר ועוגנות לצידו. המקדש הייחודי הוא כפול, כלומר מוקדש לשני אלים – סוֹבֶּק והוֹרוּס. בכך הוא יוצא דופן בין המקדשים המפורסמים של מצרים. ייחוד זה ניכר גם באדריכלות של המבנה. למשל, בכניסה לאתר משתרעת חצר קדמית משותפת, שבמרכזה מזבח כפול.|תמונה_בטקסט6240| גם יתר חלקי המקדש מחולקים שווה בשווה בין שני האלים: הצד המערבי (השמאלי) מוקדש להוֹרוּס, והצד המזרחי (הימני) לסוֹבֶּק, ולכל אל יש איקונוגרפיה משלו.|תמונה_בטקסט6242| |תמונה_בטקסט6243| במקדש, שתי כניסות מקבילות מובילות לאולם עמודים משותף. בהמשך, בכל צד ישנם שלושה תאים שמובילים לשני חדרים זהים של קודש הקודשים – אחד לכל אל.|תמונה_בטקסט6241| המקדש מוקף בקיר תוחם, שבצידו הצפוני החיצוני מופיעה תמונה יוצאת דופן – כלים של רופא מנתח. במתחם ישנם כמה מבנים נוספים. בכניסה למקדש נמצא נילוֹמֶטֶר, אשר שימש למדידת גובה המים של הנילוס. זוהי באר רחבת ידיים עם גרם מדרגות לולייני היורד אל המפלס התחתון. בפינה הדרום־מערבית שוכן "בית לידה" (mammisi) – בית תפילה קטן, דומה למקדש, שניזוק בגלל עליית מי הנילוס לפני הקמת סכר אסואן. בפינה הדרום־מזרחית יש בית תפילה יפה נוסף, המוקדש לאלה חָתחוֹר. בעת הביקור באתר, אל תפספסו את מוזיאון התנינים שמצפון למקדש, ובו מוצגים עשרות תניני יאור חנוטים שהתגלו באזור.|תמונה_בטקסט6245|

העיר הדרומית במצרים, שנקראה סוֶונט (Swent) בימי קדם, הייתה בירת המחוז הדרומי כבר לפני 5,000 שנים. מיקומה האסטרטגי, על האשד (קָטָרָקט) הראשון של הנילוס, הקנה לה חשיבות רבה, אך בשנות השישים של המאה הקודמת האשד איבד את מעמדו, בעקבות בניית הסכר הגבוה וההזרמה המבוקרת של מים מהסכרים אל הנהר. בימי מצרים הקדומה שכן באסואן מוצב צבאי שהגן על הגבול הדרומי, והעיר נודעה בכינוי "השער לאפריקה". כל שיירות המסחר שהגיעו מאפריקה למצרים עברו בה, והיא הפכה לעיר שוק משגשגת. כאן גם חצבו במשך אלפי שנים את אבן השחם (גרניט) ששימשה למפעלי בנייה אדירים ברחבי מצרים כולה. נופי הנילוס כאן יפים להפליא. הנהר זורם מהסכרים בין הגדות הצחיחות והאיים הרבים, שעליהם נפרשת העיר. סירות הפאלוּקָה(סירות מפרש מסורתיות) השטות בנהר הרחב משרות עליו אווירה נינוחה ואף רומנטית. ההתניידות בעיר היא באמצעות מוניות בגדה המזרחית של הנהר, ואילו בגדה המערבית ובאיים - בסירות מנוע או מפרש. |תמונה_בטקסט5631| רוב התיירים המגיעים לעיר לא שוהים בה זמן רב, אלא רואים בה נקודת יציאה לביקור במקדשי אבו סימבֶּל או להפלגות קרוז צפונה ללוּקסוֹר. אבל מומלץ להתעכב בעיר הרגועה והשקטה הזו, במיוחד בחודשי החורף, כאשר מזג האוויר נעים, ולבקר באתרים באסואן ובסביבתה, לשוט בנהר, ליהנות מהשוק העירוני, לבקר במקדש פילֶה, בכפר הנוּבּי ובאי אֶלפָנטִין. וכמובן, לא להחמיץ את טקס התה־של־שעה־חמש במלון האגדי Sofitel Legend Old Cataract, שבו התארחו לאורך השנים מפורסמים רבים, וביניהם אגתה כריסטי, וינסטון צ'רצ'יל, הנסיכה דיאנה, בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי.

זוהי למעשה מערכת של שני סכרים, נמוך וגבוה. הסכר הנמוך הוקם בקצה הדרומי של העיר אסואן, והגבוה נמצא 6 ק"מ מדרום לו. לפני שהוקמו הסכרים, נהר הנילוס הגואה היה מציף את השטחים הסמוכים לו מדי קיץ. המים העשירים במינרלים הזינו את הקרקע והיא הייתה מצוינת לגידולים חקלאיים, אך לעיתים כמויות המים הגדולות פגעו ביבול, ואילו בשנות בצורת היה מחסור במזון. ב־1899 התחילו הבריטים, ששלטו במצרים באותה תקופה, לבנות את הסכר הנמוך, שאורכו כמעט שני ק"מ וגובהו 54 מ'. במהרה התברר שהסכר אינו מגן כראוי על גדות הנהר, ובשנת 1946 הוחלט לבנות סכר נוסף, שיהיה גם תחנת כוח הידרואלקטרית. בנייתו של הסכר הגבוה, שאורכו שלושה וחצי ק"מ וגובהו 111 מ', הסתיימה ב־1970. מערכת הסכרים באסואן משמשת לוויסות זרימת המים בנהר ולאגירת מים, ובעקבות בנייתה נוצר אגם נאצר הגדול, המשתרע מדרום לסכר הגבוה. במרכז הסכר הגבוה יש עמדת תצפית, שממנה נשקף נוף נאה: מי הטורקיז של אגם נאצר רחב הידיים מדרום, הנילוס מצפון, וגם תחנת הכוח של הסכר.