הרי דאכשטָיין מתאפיינים במספר רב של נקיקים ומערות, בהן אחדות מהמערות הגדולות באוסטריה. סמוך לתחנת שֶנבֶּרגְאָלם (Schönbergalm) של רכבל קריפֶּנשטָיין (ראו דאכשטָיין) שוכנות שתי
מערות (Dachsteinhöhlen) מרהיבות, הפתוחות לקהל הרחב במסגרת סיור מודרך (ליד התחנה התחתית של הרכבל שוכנת גם מערה שלישית, מערת קוֹפֶּנבּרילֶר המעניינת הרבה פחות). חשוב להירשם לסיורים במערות עם הגעתכם לתחנת שֶנבֶּרגְאָלם; לא ניתן להירשם בכניסה למערות עצמן.
מלכת המערות היא מערת הקרח (Eishöhle), המשתרעת על פני שטח של 13,000 מ"ר. הקרח במערה נוצר ממים המחלחלים דרך נקיקים צרים באביב, כשבחוץ הטמפרטורה כבר מעל האפס, וקופאים לנטיפים ולתצורות אחרות. בקיץ חלק מהקרח אמנם נמס, אבל לא מספיק כדי לאזן את הקיפאון, וכך הררי הקרח גדלים משנה לשנה. תצורות הקרח מוארות בשלל צבעים, שיוצרים מחזות המזכירים סרטי פנטזיה.
הסיור המודרך במערה (50 דקות) עובר בחללים גדולים הקרויים על שם דמויות מיתולוגיות, בהם "אולם המלך ארתור" שתקרתו גדושה נטיפי קרח ו"טירת הגביע הקדוש", המוארת בתאורה בגוני לבן וכחול. מוקד עניין נוסף הוא "הר הקרח הגדול" - חרוט קרח שגובהו תשעה מטרים.
20 דקות הליכה לכיוון ההפוך יביאו אתכם למערת הממותות (Mamuthöhle), שקיבלה את שמה בזכות גודלה העצום. במערה הזו אין קרח, ומוקד המשיכה הוא החללים האדירים, שאחדים מהם באמת נראים רחבים מספיק למעבר ממותה. עד כה נתגלו כ־50 ק"מ של מעברים, אבל הסיור המודרך (שעה) מכסה רק קילומטר אחד (ובו החלקים המרשימים ביותר). באולם "ממלכת הצללים", לקראת סוף הסיור, יוצגו לפניכם תצורות סלע בצבעי לבן וחום, שלכל אחת מהן שם יצירתי משלה.
הטיול במערות כרוך בהליכה בטבע והטמפרטורות בהן קרובות לאפס מעלות (במערת הקרח – מתחת לאפס), ולכן חשוב להצטייד בנעליים נוחות ובבגדים חמים. ההדרכה מתבצעת בגרמנית ובאנגלית; אם אתם מעוניינים בהדרכה באנגלית, אמרו זאת למדריך בתחילת הסיור.
סמוך לתחנת הרכבל שֶנבֶּרגְאָלם שוכן
מוזיאון המערות (Höhlenmuseum), העוסק בגיאולוגיה של האזור ובהרפתקנים שחקרו את המערות לאורך השנים; בין השאר תראו כאן דגם מרשים של מערת הממותות. הכניסה למוזיאון כלולה בכל הכרטיסים למערות.
אגדת החולבות מדאכשטָיין
פעם, לפני שנים רבות, היו הפסגות המושלגות של דאכשטָיין ירוקות ופורחות, ופרות וכבשים רעו בהרים באין מפריע. הצמחייה העשירה גרמה לפרות לייצר חלב בכמויות כה גדולות, עד שהנערות החולבות שהתגוררו בבקתה היו יכולות לרחוץ את גופן הנאה בחלב ולמרוח את הנעליים שלהן בחמאה כדי שיבהיקו בשמש. אבל העושר והשפע הקשו את ליבן, וכאשר מטייל עייף או קבצן עני היו מגיעים אל הבקתה, היו הנערות החולבות מגרשות אותם בקללות ומשסות בהן את כלבי הציד חדי השיניים.
יום אחד הגיע לבקתה איש זקן, ששיערו לבן כשלג, והוא עייף בבירור מהטיפוס המפרך. הוא ביקש מהנערות, במחילה, פרוסת לחם ומעט חלב לשתייה, אבל החולבות חסרות הרחמים סירבו לבקשתו. ואז - הפלא ופלא - לנגד עיניהן הנדהמות של החולבות החל האיש הזקן לגדול, והיה לענק מאיים שקרא בקול רעם: "אני הוא מלך דאכשטָיין, החי במערות מתחת להר. סירבתן לחלוק את הטוּב שהטבע העניק לכם, ולכן מעתה לא תזכו עוד לחסדיי. שלג יכסה את המרעה והעדרים, והרכס לא יחזור לקדמותו לעולם."
כשסיים המלך את דבריו החל שלג לרדת, ולא פסק ימים ולילות. הקור העז שבא אחריו הותיר שכבה תמידית של קרח על פסגות הרכס. הנערות החולבות לא נראו עוד; רק אחת הצליחה לברוח לעמק לפני שהחל השלג, וסיפרה את הסיפור.