האנדרטה, ששמה הרשמי הוא אנדרטת גיבורי הגטו אבל מכונה גם אנדרטת רפופורט או אנדרטת בדמייך חיי, הוצבה בוורשה בשנת 1948, במלאת חמש שנים לתחילת מרד גטו ורשה. האנדרטה מונחת על לוח שיש שחור ומורכבת משני חלקים: החלק האחורי, המתאר את היהודים ההולכים אל מותם, מסמל את גבורת הרוח ואת הסבל היהודי, ואילו הקדמי - הפונה למוזיאון לתולדות יהדות פולין, שם ניצב בניין מפקדת היודנראט בזמן מלחמת העולם השנייה - מציג שבע דמויות של גיבורים, בראשם מרדכי אנילביץ', שהיו הראשונים לפתוח במרד נגד הנאצים באירופה. הדמויות משדרות עוז וגבורה, ורפופורט הכניס לאנדרטה אלמנטים יהודיים, בהם המנורה והאריות, כדי להמחיש קווי דמיון בין גיבורי המרד לבין גבורת החשמונאים. ליד האנדרטה נשתל ב-1988 עץ אדיר=ממדים לזכר הנופלים והנרצחים במלחמת העולם השנייה. העתק (לא מדויק) של האנדרטה מוצג במוזיאון יד ושם בירושלים.

בבית הקברות היהודי של ורשה פזורות עשרות אלפי מצבות, מכוסות צמחייה סבוכה, המספרות את סיפורה של הקהילה היהודית התוססת בעיר ושל הכליה הנוראה שהביאה עליה מלחמת העולם השנייה. השער הראשי של בית הקברות שוכן בחלקו הדרום=מזרחי של המתחם, ברחוב אוֹקוֹפּוֹבָה מס' 49/51. *סמסלול* מרחבת הכניסה פנו ימינה לחלקה 72, שם שוכנת אנדרטת ילדי הגטו. אל הלבֵנים החומות מוביל שביל של אבנים שהונחו בצורת מנורה, ובקירות קבועים שלטי מתכת שעליהם שירי שואה מצמררים. על הקיר השמאלי מתנוסס שיר שכתב מקים האנדרטה, ניצול השואה ג'ק אייזנר - הלוא הוא הנער יאצק, שהניף את הדגל הכחול-לבן על גג הדגלים במורנובסקה והכריז בכך על תחילת מרד גטו ורשה. למרגלות החומה נערם תל של אבנים קטנות, וביניהן תמונות של ילדים יהודים שנספו בשואה. |תמונה_בטקסט1245| במרחק כמה צעדים מאנדרטת הילדים, בחלקה 71, ניצבת האנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק. פסלו של יאנוש קורצ'אק מראה את האיש הדגול כשהוא אוחז בידיהם של הילדים היתומים, להם דאג במשך כל חייו. |תמונה_בטקסט1494| חזרו לרחבת הכניסה ופנו אל חלקה 9, שם ממוקם קבר אחים של מתי גטו ורשה. הכיתוב שעל מצבת האבן הכהה מלמד כי תחת חלקת הדשא רחבת הידיים נקבר מספר בלתי ידוע של קורבנות גטו ורשה, שמצאו את מותם בשנים 1941-1943. לצד המדשאות המתוחמות הוצבו מצבות ריקות, ללא כיתוב, הזועקות את סבלם של שישה מיליון יהודים שנרצחו בידי הגרמנים. |תמונה_בטקסט1249| לא הרחק משם, בחלקה 9 ובחלקה 1 הסמוכה, ניצבות האנדרטות לזכר מורדות 1944 ומורדי 1944 - הנשים והגברים הפולנים שקיפחו את חייהם במאבק על השבת העצמאות הפולנית מידי הכובש הגרמני. הלוחמות והלוחמים שהובאו למנוחות בבית הקברות היהודי של ורשה השתתפו בקרבות מרד ורשה, שבעקבותיו הרסו הגרמנים כ-85% מהעיר. חזרו לחלקה 9 והקיפו אותה לכיוון חלקה 10. בחלקה זו תראו את המצבה לאדם צֶ'רניאקוׁב, ראש היוּדֶנראט בגטו ורשה, ששם קץ לחייו ביולי 1942, לאחר שהתבקש על ידי הנאצים לארגן משלוחי יהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה. בהמשך ניצבת מצבתו של לודוויג זמנהוף, רופא יהודי-פולני שהמציא את השפה הבינלאומית אספרנטו. |תמונה_בטקסט1251| חזרו אל השביל הראשי והמשיכו לחלקה 12, שם שוכנת אנדרטת פעילי הבּוּנד, המוקדשת לחברי האיגוד הכללי של הפועלים היהודים ברוסיה, בליטא ובפולין שהשתתפו במרד גטו ורשה. המשיכו בשביל הראשי עד שתראו מצד ימין, בחלקה 31, מצבה לזכר לוחמי המחלקה של אנילביץ'. מרדכי אנילביץ', ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם, הוביל את חבריו למרד גטו ורשה, שבסופו נהרג יחד עם 51 מחיילי מחלקתו בקרב על הבונקר במילא 18. |תמונה_בטקסט1253| חזרו אל השביל הראשי והמשיכו אל חלקות 39 ו-44 הסמוכות, בהן שוכנים קבריהם של אנשי תרבות חשובים מוורשה היהודית. בחלקה 39 נקברה אסתר רחל קָמינסקָה, אחת השחקניות הגדולות של התיאטרון הפולני, הנחשבת ל"אם התיאטרון היהודי" בוורשה. בסמוך, בחלקה 44, ניצב אוהל פרץ - קברם של שלושה מגדולי הסופרים היהודים בוורשה: י"ל פרץ, ש. אנ-סקי ויעקב דינזון. פרץ, מבכירי תקופת התחייה בספרות היהודית, כתב סיפורים המוקדשים לחיי הקהילה היהודית במזרח אירופה; ש. אנסקי (שלמה זיינביל רפפורט), היה סופר, משורר ומחזאי, שהתפרסם כמחבר המחזה "הדיבוק"; ויעקב דינזון היה סופר יידי נודע, שהיה עוזרו האישי של י"ל פרץ. והקים רשת חינוך יהודית חילונית, שפעלה במתכונת ייחודית. |תמונה_בטקסט1255| מכאן תוכלו לחזור על עקבותיכם אל רחבת הכניסה, או להמשיך לשוטט בבית הקברות, בו נטמנו מאות ואלפי אנשי ציבור, גדולי דת, שחקנים, משוררים, רופאים ואנשי חינוך. באמצעות מפת בית הקברות, המוצגת בכניסה וכן באתר האינטרנט, תוכלו לאתר את קבריהם של אישים דגולים נוספים - בהם הרב חיים סולובייצ'יק (בחלקה 49); הנוירולוג והגנטיקאי ד"ר שניאור זלמן ביחובסקי, שהיה גם פעיל ציוני (בחלקה 10); הסופר הירש דוד נומברג (חלקה 33) ואבי התנועה הקואופרטיבית אלכסנדר ברקנהיים (חלקה 33).*סמסלול*

אוּמשלאגפּלאץ ("כיכר השילוחים" בגרמנית), היא רחבה מלבנית בקצה גטו ורשה, שגודרה ביד הנאצים ושימשה אותם לאיסוף יהודי הגטו שמשלחו אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. כ-7000 יהודים הובאו הנה מדי יום במהלך קיץ 1942, וחיכו במשך שעות עד שהועמסו לרכבות משא בצפיפות של יותר ממאה איש לקרון, ויצאו לדרכם האחרונה. בשנת 1988 הוצבה בכיכר אנדרטת זיכרון עשויה שיש, המזכירה קרון רכבת, ועליה הכיתוב: "מכאן הובלו בשנים 1942-1943, בתקופת הכיבוש הגרמני, יותר מ-300,000 יהודים מגטו ורשה, בדרכי סבל וייסורים, אל מחנות המוות הנאציים". על האנדרטה חקוקים כ-3000 שמות פרטיים יהודיים, המסודרים על פי סדרם בא"ב הפולני, מ'אבא' ועד 'זיגמונט'. לא הרחק מהאתר (מעבר לפינה ברחוב Dzika), ניצב לוח זיכרון לשער הגטו, חלק מפרויקט האנדרטאות לחומת גטו ורשה.

בית הכנסת היחיד בוורשה ששרד את מלחמת העולם השנייה הושלם ב-1902, במימון פרטי של סוחר הטקסטי זלמן נוֹז'יק ואשתו רבקה. במבנה הניאו-רומאנסקי הנאה היה מקום לכ-600 מתפללים, ונערכו בו תפילות בליווי מקהלה לצד יצירות ליטורגיות של מלחינים ידועים. ב-1940 שכן בית הכנסת בתחומי גטו ורשה, אך לאחר צמצום הגטו נותר בשטחה הארי של העיר, והנאצים הפכו אותו לאורוות סוסים. המבנה נפגע במהלך מרד ורשה, אך לא הושמד. ב-1983 הושלם שחזור מלא של בית הכנסת, והוא משמש כיום לתפילה וגם פתוח למבקרים. באולם הגדול ורב-הרושם תוכלו לחוש את האווירה של ורשה היהודית שלפני השואה. שימו לב במיוחד לארון הקודש בסגנון הרומאנסק בחלקו המזרחי בשל בית הכנסת, ולעיטורי הטיח הלבנים בסגנון מוּרי על העמודים ועל מעקות היציעים. במבנה הסמוך שוכן בית הקהילה היהודית בעיר.

נתיב הגבורה מתחיל באנדרטה הדומה לקרון רכבת באוּמשלאגפּלאץ (Umschlagplatz; "כיכר השילוחים"). הבחירה בנקודה זו לתחילת הנתיב אינה מקרית, ונועדה להמחיש את המעבר משואה לתקומה. מהרחבה צאו לרחוב Stawki ופנו שמאלה. חצו את הכביש במעבר החציה הקרוב ובקיר האפרפר מולכם תראו לוח זיכרון למפקדת ה-SS בוורשה, המקום שממנו פיקחו הנאצים על השמדת יהודי העיר. |תמונה_בטקסט1075| |תמונה_בטקסט997| פנו שמאלה ואחרי תחנת האוטובוס תראו את לוח הזיכרון הראשון בנתיב, המוקדש ליצחק קצנלסון, המחנך והמשורר היהודי-פולני שזכה לכינוי 'מקונן השואה'. קצנלסון המשיך בפעילותו האמנותית והחינוכית גם בתוך גטו ורשה, ושימש מקור השראה לצעירים. הוא נרצח ב-3 במאי 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. לא הרחק משם, בפינת הרחובות Stawki ו-Dubois, ניצב הלוח השני, המנציח את יאנוש קורצ'אק - שם העט של המחנך, הסופר והרופא הדגול הנריק גולדשמיט. |תמונה_בטקסט998| |תמונה_בטקסט1091| פנו ימינה לרחוב Dubois ולאחר כ-50 מ' תראו מימינכם לוח זיכרון לרב יצחק ניסנבוים. הרב ניסנבוים הצטרף לארגון היהודי המחתרתי נצח ישראל, ניהל קשרים ידידותיים עם מנהיגים ציוניים ואנשי תרבות כדוגמת המשורר חיים נחמן ביאליק, והיה אחד ממבשרי תנועת הציונות הדתית. במלחמת העולם השנייה המשיך להפיץ את תורתו מגטו ורשה, ואף הצטרף למתחרת היהודית שפעלה במקום. הוא נרצח בשנת 1942, במחנה ההשמדה טרבלינקה. |תמונה_בטקסט999| לאחר רחוב Niska תראו את לוח הזיכרון לפרוּמקָה פּלוֹטניצקָה, היחיד במסלול שמוקדש לאישה (אף כי היו במחתרת לא מעט נשים). פלוטניצקה היתה חברה בארגון דרור, ומילאה תפקיד של מקשרת בין הגטו לבין הצד הארי של העיר. ב-1940 יצאה פלוטניצקה מהגטו והחלה בנסיעות בכל רחבי פולין, בשליחות תנועת המחתרת החלוצית. ב-1942 היא הגיעה לגטו בנדין, לסייע בהקמת מחתרת לוחמת במקום. היא נהרגה באוגוסט 1943, עם אחרוני הלוחמים בבונקר המרכזי בגטו בנדין. |תמונה_בטקסט1000| אחרי גוש הבניינים הבא שתראו מימינכם חלקת דשא ירוקה ובחזיתה שני לוחות זיכרון סמוכים זה לזה. הראשון, המוקדש לפאוול פרנקל ודוד אפלבאום, הוא הלוח המשותף היחיד לאורך הנתיב. פאוול פרנקל היה ממפקדיו הבכירים של הארגון הצבאי היהודי, ואחד ממנהיגי מרד גטו ורשה. בזמן המרד פיקד פרנקל על מטה הארגון בכיכר מוּרָנוֹבסקָה 7, שם הונפו ב-18 באפריל 1943 דגל פולין ודגל התנועה הציונית. לא קיימת עדות ממקור ראשון על נסיבות מותו של פרנקל, אך ככל הנראה הוא נהרג בקרב יריות עם הגרמנים, בתחילת מאי 1943. דוד מרדכי אפלבאום היה ממקימי הארגון ואחד ממפקדיו הבכירים, ונפל אף הוא באחד הקרבות של מרד גטו ורשה. בסמוך ללוח הזיכרון המשותף ניצב לוח הזיכרון למאיר מאירוביץ', שהיה יו"ר ארגון הסטודנטים הסוציאליסטיים בפולין ומפקד הפלוגה הלוחמת של פועלי ציון. מאירוביץ' ולוחמיו הצליחו לחמוק מהגטו דרך תעלות הביוב ומצאו מחסה בבית חרושת בצד הארי של העיר, אך ב-24 במאי 1943 נספו כולם בשריפה שפרצה במקום. |תמונה_בטקסט1001| |תמונה_בטקסט1002| בקצה חלקת הדשא פונה ימינה שביל בין עצים, המוביל לאתר ההנצחה מילא 18 (Mila 18), במקום שבו ניצב הבונקר של הארגון היהודי הלוחם. לאחר ביקור באנדרטה שובו לרחוב Dubois, פנו ימינה ומיד תראו את לוח הזיכרון , למרדכי אנילביץ', מפקד הארגון היהודי הלוחם שממוקם מטרים ספורים מהבונקר שבו מצא את מותו. |תמונה_בטקסט1079| |תמונה_בטקסט1003| חצו את רחוב Mila (כאן משתנה שם הרחוב שבו אתם הולכים ל-Zamenhofa) ותגיעו אל לוח הזיכרון לאריה וילנר (יוּרֶק). וילנר היה בן למשפחה יהודית אמידה בוורשה, וניחן ב'חזות פולנית'. המראה החיצוני הזה, בצירוף תעודות מזויפות, אפשרו לו לצאת מהגטו אל הצד הארי של העיר, ולפעול לאספקת נשק לגטו. הוא היה ממייסדי הארגון היהודי הלוחם, לצד מרדכי אנילביץ'. וילנר נפל אף הוא בקרב במילא 18, לצד חבריו הלוחמים. בצומת הבא (פינת Józefa Lewartowskiego), בצל עץ, תראו את הלוח הבא, המוקדש ל מיכאל קלפפיש. קלפפיש היה מהנדס וכימאי, שהקים מעבדה מחתרתית לייצור נשק ובקבוקי תבערה, לשימוש נגד הגרמנים. הוא לחם במרד גטו ורשה ומצא את מותו ביום השני למרד, כשנורה בידי הגרמנים בעליית גג, בעודו מחפה על נסיגת חבריו ומאפשר להם לברוח. חצו את Józefa Lewartowskiego אל פארק ירוק ומיד תראו מימינכם את לוח הזיכרון ליוסף לברטובסקי, שהיה מראשי המפלגה הקומוניסטית בפולין, מייסד הגוש האנטי-פשיסטי וחבר בארגון היהודי הלוחם. עם תחילתן של האקציות, ביולי 1942, פנה לברטובסקי אל הקומוניסטים הפולנים לעזרה, אך הם התעלמו מבקשתו. |תמונה_בטקסט1004| כמה מטרים נוספים יביאו אתכם לרחבה שבחזית המוזיאון לתולדות יהדות פולין (Muzeum Historii Żydów Polskich), שם מסתיים המסלול. בפינה הקרובה של הכיכר תראו את לוח הזיכרון לעמנואל רינגלבלום - היסטוריון, חבר במפלגת פועלי ציון שמאל, שייסד את הארכיון המחתרתי של הגטו, 'עונג שבת'. בשנת 1943 הצליח רינגלבלום להימלט מהגטו אל הצד הארי של העיר, אולם ב-1944 נתגלה והוצא להורג יחד עם המשפחה הפולנית שהחביאה אותו. |תמונה_בטקסט1081| |תמונה_בטקסט1005| בלב הרחבה ניצבת האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה (Pomnik Bohaterów Getta w Warszawie) ומאחוריה שני לוחות זיכרון נוספים, לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה, והכניסה הראשית למוזיאון לתולדות יהדות פולין - סיום נאות לנתיב הגבורה. |תמונה_בטקסט1085| לפני הכניסה למוזיאון כדאי לפנות שמאלה ולאתר את אנדרטת יאן קרסקי, השוכנת בפארק הצמוד לרחבת המוזיאון. דמותו של קרסקי, ישובה על ספסל ברונזה, כמו קוראת לעוברים ולשבים להתיישב לצידה ולהקדיש רגע קט לזיכרון העבר. קרסקי היה לוחם מחתרת פולני, שנפל בידי הגסטאפו ועונה, אך הצליח להימלט במבצע נועז של המחתרת. בנובמבר 1942 נמלט קרסקי למערב, שם ניסה לספר לעולם על ההשמדה המאורגנת של יהדות פולין. הוא נפגש עם שר החוץ הבריטי אנתוני איידן, ולאחר מכן נסע לארה"ב ונפגש עם הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט; אך פגישותיו אלו לא העלו דבר. במוזיאון יד ושם ניטע עץ על שמו, ופסל שלו - יושב על ספסל, בדומה לפסל שבוורשה - ניצב גם באוניברסיטת תל אביב.*סמסלול* |תמונה_בטקסט996|

הבונקר שברחוב מילא 18 נבנה בידי מבריחים ואנשי העולם התחתון בשנת 1943. במהלך מרד גטו ורשה הוא שימש את הארגון היהודי הלוחם. ב-8 במאי 1943, שלושה שבועות לאחר פרוץ המרד, הפגיזו הנאצים את הבונקר בגז מדמיע, בשעה שנמצאו בתוכו כ-300 מאנשי המחתרת היהודית. כ-250 מאנשי המחתרת הצליחו להימלט לצד הארי של העיר, אבל 51 הלוחמים שנותרו בבונקר, בהנהגת מרדכי אנילביץ', החליטו שלא להיכנע לגרמנים, ובחרו להתאבד באמצעות כמוסות ציאניד. על ראש התל, שעשוי מהריסות הבתים ברחוב מילא, ניצבת אבן זיכרון עם כיתוב בפולנית, ביידיש ובעברית, ולצד השביל המוביל אליו הוצב ב-2006 אובליסק עם כיתוב בפולנית, ביידיש ובאנגלית. גופותיהם של הלוחמים מעולם לא פונו מהבונקר, לכן התל הזה הוא גם קבר אחים.

בית המגורים ההרוס, הצמוד למספר בתים עתיקים נוספים, נמנה עם המבנים הבודדים שנותרו על עומדם מגטו ורשה. בתקופה הנאצית התגורר בבית בתקופת הגטו התגורר בבית זה המשורר והפזמונאי היהודי-פולני ולדיסלב שלֶנגֶל, הידוע בין השאר כמחבר השיר |הנטה|התחנה הקטנה טרבלינקה|סנטה|, שהולחן בידי יהודה פוליקר לאלבום |הנטה|אפר ואבק|סנטה|. הבית אינו ראוי למגורים, אבל לאחר ויכוח ציבורי נרחב הוכר בשנת 2018 כמבנה לשימור, יחד עם הבתים הסמוכים.

בשנת 2005 הוכרז על תחרות בינלאומית לתכנון מוזיאון חדש בוורשה, שינציח אלף שנות תרבות יהודית בפולין. ביוני של אותה שנה הוכרזו הזוכים בתחרות, האדריכלים הפיניים ריינר מאלמֶקי ואילמָרי לאדֶלמָה. עיריית ורשה הציעה להקים את המוזיאון מול האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, ואבן הפינה הונחה במקום בשנת 2007. המבנה הפוסט=מודרני הייחודי, העשוי זכוכית, בטון ונחושת, נחנך ב-19 באפריל 2013, בדיוק שבעים שנה לאחר פרוץ מרד גטו ורשה. המוזיאון המרתק, שזכה בתואר 'המוזיאון הטוב ביותר באירופה' בשנת 2016, מחולק לשמונה חללי תצוגה, ובהן תצוגות המגוללות באופן כרונולוגי את אלף שנות הקיום היהודי בפולין. בחלל הראשון תתוודעו לסיפור הגעתם של היהודים לפולין; בשני מוצגות 500 השנים הראשונות של חיי היהודים במדינה; בשלישי מתואר המקום שתפסה ההתיישבות היהודית בהתפתחות הכלכלה של פולין בשנים 1569-1648; הרביעי מוקדש לעיירה היהודית עד חלוקת פולין; בחמישי, המכונה |הנטה|מפגשים עם המודרניות|סנטה|, מוצג גורל היהודים במהלך חלוקת פולין בין אוסטרו-הונגריה, פרוסיה ורוסיה; בשישי תוכלו לראות את הרחוב היהודי בימי הרפובליקה הפולנית השנייה; השביעי מתמקדת בזוועות השואה, שבמהלכה הושמדו כתשעים אחוז מיהודי פולין; ואילו החלל האחרון מתמקד בשנות השלטון הקומוניסטי אחרי המלחמה. בין התצוגות המעמיקות והמרגשות בולט במיוחד שחזור בית כנסת מהמאה ה-17 מהעיירה גוויזְדֶץ, המוצג באולם הרביעי.

ביום כיפור 1940 הוציא הגנרלגוּבֶרנֶמַן פקודה להקים גטו יהודי בעיר ורשה. בניית החומות שהפרידו בין הגטו לבין יתר אזורי העיר מומנה מכספי היודנראט, ורבים תהו איזו תכלית נועדו החומות למלא. ביומנו של הרופא היהודי ד"ר מרדכי לנסקי נמצאו ההרהורים הבאים: "יהודים אימצו את מחשבתם כדי להבין, לאיזו מטרה מקימים הנאצים את החומות. מהם היו סבורים, כי הגרמנים רוצים להבטיח לצבא מעבר חופשי דרך העיר, שעה שיהיה צורך בנסיגה וביציאה מפולניה [...] רק מעט אנשים לא הסכימו להשערות אלה, והביעו את דעתם כי הגרמנים מקימים את החומות כדי לסגור את היהודים בגטו". במשך שנים לא נותר כמעט זכר לחומות הגטו, אבל בשנים 2008-2010 הוקמו יוזמת המכון ההיסטורי היהודי ועיריית ורשה 22 אנדרטאות לאורך תוואי החומה, רובן על כני בטון בגובה 2.3 מ' ואחדים על קירות מבנים. כל אנדרטה כוללת מפה של גבולות הגטו וטקסט בפולנית ובאנגלית העוסק בגטו בכלל ובאתר הספציפי, ולצד רבות מהן מסומנים גבולות הגטו על הקרקע בפסי בטון שעליהם כיתבו מברזל יצוק. לוחות הזיכרון והסימונים הוצבו בין השאר ליד גשר חלודנה ברחוב באותו שם; במקום שבו ניצב שער הגטו ליד אוּמשלאגפּלאץ; סמוך לארמון קרָסינסקי וכן על קטע מחומת הלבנים האדמדמה ששרד עד היום בחצר של בית ספר תיכון ברח' סיאֶנָה (Sienna) מס' 53. שריד נוסף של החומה (עם שלט קטן יותר) ממוקם בחצר פנימית סמוכה ונגיש באמצעות מעבר משולט ליד בית מס' 62 ברחוב זווֹטָה (Złota).