אתרים במָאלָה סְטְרָאנָה וגבעת פֶּטרִיןפראג

בית העלמין היהודי העתיק אפוף אווירת מסתורין וקדושה, ועל פי רוב צינה קרירה נושבת בו בימי קיץ לוהטים. בית־העלמין הנמצא בלב הרובע היהודי, היה למקום מנוחתם של אנשי הקהילה החל מסוף המאה ה־15 ועד לסוף המאה ה־18. שטח בית העלמין היה קבוע אך הוא קלט עוד ועוד נפטרים, ולכן עם השנים הוגבהו המצבות וצופפו, וכך נקברו נפטרים נוספים זה על גבי זה. ההערכה היא שבבית העלמין ישנן כ־12 "קומות" של קברים. כיום ניצבות בבית העלמין כ־12,000 מצבות אבן גלויות בקירוב, אולם יש המעריכים כי מתחת להן מצאו את מנוחתם לא פחות מכ־100,000 איש ואישה.
על־פי הדעה המקובלת בית־העלמין היה בשימוש החל מאמצע המאה ה־15 (המצבה העתיקה ביותר שנמצאת בו היא של הרב אביגדור קרא שנפטר בשנת 1439), אולם יש המשערים כי תחת המצבות נקברו נפטרים אפילו כ־1000 שנים מוקדם יותר למועד זה.
המצבה הנודעה ביותר בבית העלמין היא זו של המהר"ל, שהפכה לאתר עלייה לרגל של ממש, בין אם של יהודים מאמינים המבקשים את ברכתו של המהר"ל ובין אם על־ידי אחרים המתרשמים בעיקר מחזותה המרשימה של מצבתו. יש אף המניחים אבן קטנה או פתקים קטנים עם בקשות ומשאלות, ממש כמו הייתה המצבה כותל מערבי מקומי.
בסמוך למצבות של נפטרים בעלי שם, הוצב שלט מתכת קטן כדי להקל על איתורם. תוכלו להתעכב בסמוך למצבות של מרדכי מייזל שהיה מן העשירים הגדולים ובשלב מסוים היה ראש העיר היהודית, דוד אופנהיים שהיה בעל אחד מאוספי הדפוס הגדולים, ושל דוד גאנז, שמצבתו המעוטרת במגן דוד ובסמל אווזים ("גאנז") היא דוגמה יפה לאומנות העיטור בסמלים.

בית־הכנסת הישן־חדש של פראג נבנה בשנת 1270 והוא נחשב לבית־הכנסת הפעיל העתיק ביותר ביבשת כולה.
בעבר היה זה "בית הכנסת החדש" – "נוֹי שׁוּל", להבדיל מבית הכנסת הישן – "אָלט שוּל", שכבר איננו קיים ובמקומו ניצב היום בית הכנסת הספרדי. במאה ה־16 החלו להיבנות ב"עיר היהודית" (כך נקרא אז הרובע היהודי) בתי כנסת חדשים וכך "בית הכנסת החדש" הפך ל"בית הכנסת החדש־ישן". פרשנות מחוכמת יותר לשמו של בין הכנסת "אלט־נוי" גורסת כי המדובר למעשה ב"בית כנסת על־תנאי" (כאשר ההגייה האשכנזית של "על תנאי" דומה ל"אלט־נוי") – בית הכנסת שניצב כאן בגולה על תנאי, רק עד שתסתיים הגלות ועם ישראל ישוב למולדתו (כמאמר חז"ל: "בתי כנסיות בבבל – על תנאי הם עשויים"). אולם נראה כי מדובר במשחק מילים מאוחר שהומצא בדיעבד ותו לא.
מן הבחינה האסתטית והאדריכלית הוא אולי המשמים מבין בתי הכנסת של פראג, אך חשיבותו ההיסטורית רבה. בית הכנסת הזה, כמו כל סיפור יהודי רוחני, ניצל במרוצת השנים משריפות, מפוגרומים, מטיהור הגטו היהודי בסוף המאה ה־19, והציל בין קירותיו את חברי הקהילה שמצאו בו מקלט.
סידורו הפנימי של אולם התפילה דומה לבית כנסת אורתודוקסי בן ימינו. בביקורכם בפנים בית הכנסת הרימו את ראשיכם והביטו בקמרונות המשונים. בעוד שעל פי רוב נהוג לקשט את התקרה בארבע קשתות, בבית הכנסת הוספה קשת חמישית, וזאת כדי להימנע מצורת צלב... עוד מעל לראשיכם תוכלו לראות את "הדגל היהודי". דגל אדום בעל צורת טרפז. ישנן השערות לפיהן מגן הדוד שעל הדגל היה למעשה הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בסמל זה כסימן היכר של העם היהודי. בחלונות הפונים מזרחה (מעל לארון הקודש) תוכלו לראות שתי כתובות עבריות: מעל החלון הימני האותיות שיילת – "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד" ומעל החלון השמאלי דלמאע – "דע לפני מי אתה עומד".
מימין לארון הקודש תוכלו להבחין בכיסא מהודר המזכיר מעט "כיסא אליהו". על הכיסא הזה ישב במאה ה־16 רבי יהודה ליווא בן בצלאל, או כפי שנהגו לכנותו תלמידיו מורנו הגדול רבי ליווא או בקיצור המהר"ל. רבי ליווא נחשב לאחד מגדולי ישראל של תחילת הרנסאנס, הוא היה פוסק הלכה, הוגה דעות, פילוסוף ורב הקהילה, אך השאיר את חותמו בדברי הימים בעיקר בזכות אגדה ידועה אחת שעשתה לה כנפיים – הגולם.

שימו לב: אל תבלבלו פסל זה עם פסל הראש המסתובב של פרנץ קפקא בעיר החדשה.
בצמוד לבית הכנסת הספרדי ניצב פסל ברונזה מתעתע פרי יצירתו של הפַּסָל ירוסלב רונה להנצחת הסופר היהודי בן המאה ה־20 פרנץ קפקא.
המיצג מבוסס על הנובלה אמריקה של קפקא, בה מועמד בבחירות ששמו Vivid נישא על כתפיו של ענק. הענק הנושא את קפקא הוא למעשה מעיל ריק, קריצה גם לספר הגלגול שבו קפקא מתאר את נטישת הגוף.

בית הכנסת פּינקס קרוי על שם מייסדו בשנת 1479 – רבי פּינקס הורובסקי. בחפירות שבוצעו ביסודות המבנה נתגלו ממצאים היסטוריים קדומים לו ובין היתר מקווה טהרה. כיום משמש בית הכנסת אתר הנצחה ל־77,297 יהודי צ'כוסלובקיה שרוכזו בגטו טֵרֵזִין ונשלחו אל מותם במחנות ההשמדה הנאציים. שמותיהם חקוקים על קירות המבנה לפי יישובים ותאריכים, והמיצג כולו יכול אולי לתת מושג מוחשי מוגבל וחלקי למספרם הבלתי נתפש של הקורבנות. כל השמות החקוקים על קירות המבנה, שנראים אין סופיים כמעט, הם רק 1.28% מסך כל קורבנות השואה.
בקומה השנייה מוצגים ציורי ילדים ממחנה הריכוז.

בית הכנסת קלאוס סמוך לבית הלוויות של החברה קדישא בפראג. לפנים עמדו כאן בתי תפילה ולימוד שכונו "הבתים הקטנים" – קְלָאוּזן בגרמנית־יידיש. מקבץ המבנים נחרב בשריפה שפרצה כאן בשנת 1689, אך המבנה החדש נותר קרוי על שמם. במבנה שוכן היום מוזיאון יהודי קטן הכולל כתבי יד ותערוכה העוסקת במסורות יהודיות.

במאה ה־11 ניצב כאן בית המדרש של הקהילה היהודית הספרדית, שהתקיימה באותם ימים כקהילה נפרדת לחלוטין מזו האשכנזית שמרכזהּ היה בית הכנסת‭ ‬הישן־חדש. לימים התאחדו הקהילות ובית הכנסת משנת 1868 העומד כאן היום הוא מהמבנים החדשים ביותר של הרובע ורק מאזכר את שמו של קודמו, אך איננו שייך עוד לקהילה ספרדית נפרדת. עם זאת, בקריצה לאותה קהילה, עוצב בית הכנסת כחיקוי מצועצע של האדריכלות המורית.
חלל הפנים של בית הכנסת מחולק לקומת תפילה לגברים ועזרת נשים בקומה העליונה, ולפחות מן הבחינה החזותית, הוא מהמרהיבים ביותר בין בתי הכנסת ואולי בפראג כולה, וכולל עיטורים גיאומטריים היוצרים מראה דמוי קטיפה מהודרת. במקום מוצגת תערוכה הסוקרת את תולדות היהודים ברחבי בוהמיה.
בחזית המבנה (לא זו שדרכה נכנסים, אלא זו שמשמאל לכניסה), ישנה רחבת דשא קטנה שעליה השלט "פארק ראש העין". אם אתם תושבי ראש העין, אולי תשתעשעו בצילום עם שלט ה"פארק" המקומי.
אם חלל הפנים שבה את ליבכם, כדאי מאוד לבקר גם בבית הכנסת ירושלים שאיננו ממוקם ברובע היהודי, אלא בעיר החדשה, לא רחוק מכיכר‭ ‬וָצלאב.

המנזר הממוקם בקצה הרובע היהודי הוא כיום ביתו של אחד מאוספי האומנות הנאים והמרשימים בפראג. האוסף כולו מתמקד באומנות נוצרית "קלאסית". דיוקנאות של קדושים ומלכים, ועשרות יצירות פיסול, מרביתן של המדונה. הביקור מומלץ לחובבי אומנות קלאסית, אך מושאי היצירות לרוב יעניינו פחות את הקהל הישראלי.

המוזיאון לאומנויות דקורטיביות נמצא ברובע היהודי, ממש בצמוד לבית העלמין הישן, ומחזיק באוספים מרשימים של זכוכית, שטיחי קיר, כלי קרמיקה, צילום ודפוס מרחבי בוהמיה וממקומות נוספים. אוסף הזכוכית של המוזיאון הוא מהגדולים בעולם (אולם רק חלק קטן ממנו מוצג לקהל הרחב).

בבית הכנסת מייזל שוכן כיום מוזיאון קטן ליהדות ויהודים. מוצגים בו כלי קודש שגרתיים שניתן למצוא כמעט בכל בית כנסת או בית יהודי: סידורי תפילה, לוח תפילות, שולחן שבת, חנוכייה ושלל תשמישי קדושה אחרים מסודרים בוויטרינות. אבל ייחודו של המוזיאון נעוץ בעיקר במי שאצרו אותו - את המוזיאון הזה תכננו והקימו לא אחרים מאשר הנאצים, שייעדו אותו להיות מוזיאון היסטורי לעם הנכחד ואספו לתוכו חפצים, בעיקר מרחבי צ'כוסלובקיה.