סתמנגעתי בצלחת
כרתים היא אי הררי מאוד, עם גושי הרים גבוהים מאוד. רצועת החוף הצפוני מערבי, שנסעתי בה, צרה מאוד. מאות ספורות של מטרים מהים להר. כמו בחלק מהחוף הקרואטי. לא ברור לי כיצד הצליחו הגנרל שטודנט וחייליו הנאצים להשתלט על מבצר טבעי שכזה. "בית הקברות של הצנחנים הגרמנים", קראו לכרתים. בכל אופן, ההתנגדות של האוכלוסיה הייתה יוצאת דופן. היוונים אינם אוהבים את התורכים. דבר ידוע. אבל לא ידעתי עד כמה, ולא ידעתי שיש להם יום חג מיוחד לניצחון על התורכים. 25 במארס.
בדקתי: זה היום שבו הכריזו, ב-1821, על ההתקוממות נגד השלטון העותומאני. המלחמה המרה נמשכה 8 שנים, מלווה במעשי זוועה מצד התורכים, עד שהמעצמות הגדולות התערבו, הכו בתורכים ויוון זכתה בעצמאות ב-1832. יום תחילת המרד, ולא יום הכרזת המדינה, הוא יום העצמאות.
באותו מועד חל גם "חג הבשורה", הודעת המלאך גבריאל למרים שהיא הרה. כך שלחג האזרחי יש גם נופך דתי מובהק. מה עוד ש-98% מהיוונים הם נוצרים-אורתודוקסים: הכנסייה הזו מכונה בחוקה "הדת השלטת", ואין הפרדה בינה לבין המדינה. בהדרגה מאמצת יוון סממנים ליבראליים יותר בתחום, כגון נישואים אזרחיים, כבר ב-1982, והיא מתקדמת יותר מישראל, שבה אין לשום דת רוב עצום כמו ביוון. אבל עקב תעתועי ההיסטוריה, כרתים, קפריסין ועוד איים יוונים-אורתודוקסים כפופים לא לפטריארך של אתונה, אלא לזה של... איסטנבול – שהיתה בעבר הרחוק בירת הנצרות "המזרחית", והתחרתה ברומא הקתולית.
כך שלמרבה האירוניה, בכרתים חוגגים את האנטי-תורכיות בחסות פטריארך, המכהן במה שהייתה בירתה של קיסרות, שנגדה התקומם העם היווני...
הישראלי שקידם פנינו בשדה התעופה מטעם חברת הנסיעות הישראלית, אמר שבהגיענו למלון נאכל שם ארוחת ערב, כי חג והעיר סגורה. להד"ם. יצאתי העירה, ובערב, כל הטברנות היו מלאות והראקי נשפך כמים. למחרת נערכו טקסים רשמיים ומצעדים, הבריות לבשו תלבושות מסורתיות, ואז כולם וכולן חזרו לשתות ולאכול.
בעניין השפה, בעיקר הכתב – נראה לי שאם לומדים כמה אותיות, אפשר להבין הרבה. כי אין ספור מילים ביוונית הפכו למושגים אוניברסאליים בכל השפות. גם האותיות, אגב. לא ללמוד יוונית לפני שנוסעים, אבל ללמוד את האלפבית. לא עשיתי זאת, ולצערי, הצלחתי לפענח מעט מאוד מילים.
העיר הקטנה רתימנו שממערב לבירה אירקליון הייתה הפתעה טובה כי לא היו לנו ציפיות. אפשר לבלות בה בכיף 2-3 ימים. הרובע העתיק חינני. מרוב שוטטות בסימטאות, מצאתי סימטה בשם מלכיצדק. חיפשתי מגרעות של מזוזות שנעקרו, כמו שיש באלזאס, ובגיטו של ספליט, אבל לא מצאתי.
ברתימנו שוק איכרים קטן. במסעדה החיצונית של המלון הגישו מדי ערב ארנבת מכובסת.
ביקרנו בשתי ערים בחוף הצפון מערבי. אבל כרתים מחייבת ביקור נוסף, ממושך, כי את שכיות החמדה החבויות לא ראינו. כפרים נידחים, קניונים למיטיבי לכת שאומרים שהם מרהיבים, דרך יין, כמה אתרי ארכיאולוגיה, לא הרבה, כי כמה אפשר. אני לא מתחבר למיתולוגיה. ולא זוכר את שמות הגיבורים ומעלליהם שלמדתי כנראה בנעורי בצרפת.
נסענו באוטובוס לחאניה, עיר עתיקה ממוסחרת יותר מרתימנו, אבל נאה. ממנה ציפיתי ליותר. הלכנו לבית הכנסת העתיק. בחצר צמח אתרוג מיותם. הבחורה שמשגיחה על בית הכנסת, שאינה יהודיה, סיפרה לנו שיהודי חאניה, כעשרה במספר, התאספו בליל הסדר במסעדה שמגישה פירות ים בנמל, ואכלו ארוחה צמחונית. המסעדה, אגב, לא רעה. כשהזמנו ארבע מנות של פירות ים, המלצר אמר לנו ששלוש יספיקו, וצדק. העיר העתיקה וטיילת הנמל מלאות וגדושות בתי אוכל, ומלצרים משדלים את העוברים ושבים להיכנס. אחד מהם הזהיר אותנו מכל המסעדות שבהמשך הרציף. בהמשך הדרך, אחרים הזהירו אותנו מהמטבח שלו. מחוץ לעונה הסועדים ברובם מקומיים. כל לקוח זר חשוב. בקיץ, בוודאי אין מקום להכניס סיכה במסעדות הללו. אני לא רוצה לחשוב מה קורה שם בקיץ, כשכל מאות המלונות והאכסניות וחדרי האירוח מלאים וגדושים ברבבות נופשים.
מלון דלפינו הוא בית עתיק יפה, שהוסב למלון בוטיק חינני. לצערי, הוא היה מלא כשהזמנו. ביקרנו בחדר או שניים, והם מצאו חן בעינינו. אם נחזור לכרתים, לשם נשוב.
מול בית הכנסת, בסימטה צרה מאוד, מסעדה. הוא מקומי והיא יהודיה פולניה שבאה מאוסטרליה. עכשיו היא מנסה להיזכר בשפת אימה, כי יש הרבה תיירות ממזרח אירופה. נכנסתי למטבח בעקבות ריח מצוין, ומצאתי סיר עם מרק פטריות. ביקשתי לטעום. ובעקבות זאת ישבנו ואכלנו מרק. רק מרק. נפלא ממש. ואחרי המרק הם לא ויתרו והגישו לנו ראקי ועוגות. לשם אחזור.
בכמה כנסיות תלויות לוחיות מתכת, סגולה כנגד מחלות.
ללמוד מהם
המטבח של כרתים הוא שם דבר בעולם למטבח בריא מאוד. זה בעצם המטבח הים תיכוני שאפשר לאכול גם אצלנו. שמן הזית בכרתים מצוין. אבל גם כאן. הזיתים. הירקות: כבר הרבה זמן לא אכלתי עגבניות ומלפפונים שכאלו. כל סלט ירקות עם שמן זית וגבינת פטה הוא חוויה. טעם הפטה משתנה ממקום למקום, וזה טבעי לגמרי.
מסעדות מגישות ירקות בר מההרים שמוצאים בשוק. הירק העיקרי הוא סתמנגעתי. מריר בסלט, פחות מריר שלוק במים.
בתפריטים של מסעדות, כל מוצר שאינו טרי מהים, אלא מהקפאה, מסומן בכוכבית. גם על שפת הים, מעט מוצרים טריים.
בחשבונות שהוגשו לנו במסעדות לא נתקלנו בסעיף מצליח, אבל גובים בשביל לחם - גם אם לא מזמינים. לעומת זאת, הואיל וישבתי בטברנה על אוזו ומזטים והמנה העיקרית התעכבה, הגישו לי עוד מאזטים על חשבון הבית.
אחרי הארוחה מגישים ראקי ומאפים מתוקים על חשבון הבית. ולא משנה כמה אכלתם. המשולשים שאכלנו בחאניה, מתוקים מלוחים, פריכים ודקים, היו מצוינים.
הראקי מקומי, האוזו יווני. אוזו מוגש בפני עצמו עם מעט מזה, ראקי תמיד בסוף. הראקי הוא יי"ש, כמו גראפה וכמו מאר, האוזו הוא יי"ש עם אניס. מוכרים את הראקי בפרוטות בחנויות, בבקבוקי פלסטיק של מים מינראליים. 8 אירו לליטר.
גבינות קשות, תערובת של חלב עיזים וחלב כבשים, שמוכרים בשווקים מיושנות לאורך חודשים. מלצר סירב להגיש חלומי כי זה קפריסאי.
היינות המקומיים שטעמנו, גם ברמת יין הבית, סבירים עד טובים. זולים מאוד. טעמנו יין סירה מקומי, שהיה מצוין ועלה 12 אירו.
ניקיון השירותים מרשים, אפילו בתחנות מרכזיות של אוטובוסים.
לא ללמוד מהם
עדיין מעשנים, גם בתוך מסעדות.
המסעדות זולות מאוד, במושגים שלנו, אבל המטבח חסר מעוף אפילו מינימאלי. לפיכך אין טעם לבקש ממקומיים המלצה על מסעדה טובה. הם ישלחו תיירים למסעדה "פניס" כאילו, ולא לטברנה שוקקת חיים וזולה.
ההשפעה הונציאנית ניכרת בארכיטקטורה: נמל ישן ולוג'ות בבתי עץ ואבן. אבל, למרבה הצער, לא במטבח. חבל מאוד שבניגוד לחוף הדאלמאטי, המטבח של כרתים לא ספג השפעות ונציאניות. זה היה משפר מאוד את טעמו.
את רוב פירות הים מקמחים ומטגנים. דג חרב צלוי הוגש לי בתוך בריכה של שמן זית מתובל, ונאלצתי לבקש קערה כדי לשפוך אותו ולאכול את הדג בלבד. הוא היה טעים.
המאכל הלאומי הוא ארנבת. מבושלת לפעמים ברמה של עוף מכובס. חבל.
לא הצלחנו לברר אם בצזיקי מצוין שאכלנו יש מיונית. מקווים שלא. לא ברור מדוע באיזור ששמן הזית שלו מעולה, משתמשים בכלל במיונית במסעדות.
במסעדה שבמלון ביקשנו יין מכרתים. המלצר הראשי המליץ לנו על יין מסוים, ורק לאחר שנפתח והסתכלנו באותיות הקטנות באנגלית, התברר לנו שהוא ממרגלות הר אולימפוס...
זהירות בפסח
אני מפנה את הקוראים החילונים – אנחנו עדיין הרוב, למרות הכל – למדור פואנטה בגלובס, פרי עטה של צאלה קוטלר. היא מספרת "כך הפכה חופשה בכרתים לנופש חרדי". כדי לתמצת, אם אתם נוסעים לכרתים כדי לברוח מליל הסדר, ודאו היטב שהמלון שהזמנתם בו חדר לא נשכר על ידי קהילה חרדית מצרפת והוכשר לפסח. תהיו בו מיעוט בטל בשישים, הכפוף בלית בררה לדפי "חוקים" שקבע רב שאינו נמצא, כגון הפרדת נשים וגברים בבריכה ועוד. דפים אלה מתנוססים בקבלה ובמעליות, וה"הפרות" שהפרנו גררו ויכוחים נוקבים.
חוף בכרתים
צילום: Wolfgang Staudt / CC BY-SA 2.0
באותו מועד חל גם "חג הבשורה", הודעת המלאך גבריאל למרים שהיא הרה. כך שלחג האזרחי יש גם נופך דתי מובהק. מה עוד ש-98% מהיוונים הם נוצרים-אורתודוקסים: הכנסייה הזו מכונה בחוקה "הדת השלטת", ואין הפרדה בינה לבין המדינה. בהדרגה מאמצת יוון סממנים ליבראליים יותר בתחום, כגון נישואים אזרחיים, כבר ב-1982, והיא מתקדמת יותר מישראל, שבה אין לשום דת רוב עצום כמו ביוון. אבל עקב תעתועי ההיסטוריה, כרתים, קפריסין ועוד איים יוונים-אורתודוקסים כפופים לא לפטריארך של אתונה, אלא לזה של... איסטנבול – שהיתה בעבר הרחוק בירת הנצרות "המזרחית", והתחרתה ברומא הקתולית.
כך שלמרבה האירוניה, בכרתים חוגגים את האנטי-תורכיות בחסות פטריארך, המכהן במה שהייתה בירתה של קיסרות, שנגדה התקומם העם היווני...
הישראלי שקידם פנינו בשדה התעופה מטעם חברת הנסיעות הישראלית, אמר שבהגיענו למלון נאכל שם ארוחת ערב, כי חג והעיר סגורה. להד"ם. יצאתי העירה, ובערב, כל הטברנות היו מלאות והראקי נשפך כמים. למחרת נערכו טקסים רשמיים ומצעדים, הבריות לבשו תלבושות מסורתיות, ואז כולם וכולן חזרו לשתות ולאכול.
בעניין השפה, בעיקר הכתב – נראה לי שאם לומדים כמה אותיות, אפשר להבין הרבה. כי אין ספור מילים ביוונית הפכו למושגים אוניברסאליים בכל השפות. גם האותיות, אגב. לא ללמוד יוונית לפני שנוסעים, אבל ללמוד את האלפבית. לא עשיתי זאת, ולצערי, הצלחתי לפענח מעט מאוד מילים.
העיר הקטנה רתימנו שממערב לבירה אירקליון הייתה הפתעה טובה כי לא היו לנו ציפיות. אפשר לבלות בה בכיף 2-3 ימים. הרובע העתיק חינני. מרוב שוטטות בסימטאות, מצאתי סימטה בשם מלכיצדק. חיפשתי מגרעות של מזוזות שנעקרו, כמו שיש באלזאס, ובגיטו של ספליט, אבל לא מצאתי.
ברתימנו שוק איכרים קטן. במסעדה החיצונית של המלון הגישו מדי ערב ארנבת מכובסת.
פסל רחוב ברתימנו
צילום: אביטל ענבר / CC BY-SA 4.0
ביקרנו בשתי ערים בחוף הצפון מערבי. אבל כרתים מחייבת ביקור נוסף, ממושך, כי את שכיות החמדה החבויות לא ראינו. כפרים נידחים, קניונים למיטיבי לכת שאומרים שהם מרהיבים, דרך יין, כמה אתרי ארכיאולוגיה, לא הרבה, כי כמה אפשר. אני לא מתחבר למיתולוגיה. ולא זוכר את שמות הגיבורים ומעלליהם שלמדתי כנראה בנעורי בצרפת.
נסענו באוטובוס לחאניה, עיר עתיקה ממוסחרת יותר מרתימנו, אבל נאה. ממנה ציפיתי ליותר. הלכנו לבית הכנסת העתיק. בחצר צמח אתרוג מיותם. הבחורה שמשגיחה על בית הכנסת, שאינה יהודיה, סיפרה לנו שיהודי חאניה, כעשרה במספר, התאספו בליל הסדר במסעדה שמגישה פירות ים בנמל, ואכלו ארוחה צמחונית. המסעדה, אגב, לא רעה. כשהזמנו ארבע מנות של פירות ים, המלצר אמר לנו ששלוש יספיקו, וצדק. העיר העתיקה וטיילת הנמל מלאות וגדושות בתי אוכל, ומלצרים משדלים את העוברים ושבים להיכנס. אחד מהם הזהיר אותנו מכל המסעדות שבהמשך הרציף. בהמשך הדרך, אחרים הזהירו אותנו מהמטבח שלו. מחוץ לעונה הסועדים ברובם מקומיים. כל לקוח זר חשוב. בקיץ, בוודאי אין מקום להכניס סיכה במסעדות הללו. אני לא רוצה לחשוב מה קורה שם בקיץ, כשכל מאות המלונות והאכסניות וחדרי האירוח מלאים וגדושים ברבבות נופשים.
מלון דלפינו הוא בית עתיק יפה, שהוסב למלון בוטיק חינני. לצערי, הוא היה מלא כשהזמנו. ביקרנו בחדר או שניים, והם מצאו חן בעינינו. אם נחזור לכרתים, לשם נשוב.
מול בית הכנסת, בסימטה צרה מאוד, מסעדה. הוא מקומי והיא יהודיה פולניה שבאה מאוסטרליה. עכשיו היא מנסה להיזכר בשפת אימה, כי יש הרבה תיירות ממזרח אירופה. נכנסתי למטבח בעקבות ריח מצוין, ומצאתי סיר עם מרק פטריות. ביקשתי לטעום. ובעקבות זאת ישבנו ואכלנו מרק. רק מרק. נפלא ממש. ואחרי המרק הם לא ויתרו והגישו לנו ראקי ועוגות. לשם אחזור.
בכמה כנסיות תלויות לוחיות מתכת, סגולה כנגד מחלות.
לוחיות מתכת להגנה מפני מחלות
צילום: אביטל ענבר / CC BY-SA 4.0
ללמוד מהם
המטבח של כרתים הוא שם דבר בעולם למטבח בריא מאוד. זה בעצם המטבח הים תיכוני שאפשר לאכול גם אצלנו. שמן הזית בכרתים מצוין. אבל גם כאן. הזיתים. הירקות: כבר הרבה זמן לא אכלתי עגבניות ומלפפונים שכאלו. כל סלט ירקות עם שמן זית וגבינת פטה הוא חוויה. טעם הפטה משתנה ממקום למקום, וזה טבעי לגמרי.
סלט דאקוס מכרתים
צילום: Damianos Chronakis / CC BY 2.0
מסעדות מגישות ירקות בר מההרים שמוצאים בשוק. הירק העיקרי הוא סתמנגעתי. מריר בסלט, פחות מריר שלוק במים.
הצמח Cichorium spinosum (ביוונית: Stamnagathi) מהווה רכיב חשוב במטבח המסורתי של כרתים
צילום: Denis Barthel / CC BY-SA 3.0
בתפריטים של מסעדות, כל מוצר שאינו טרי מהים, אלא מהקפאה, מסומן בכוכבית. גם על שפת הים, מעט מוצרים טריים.
בחשבונות שהוגשו לנו במסעדות לא נתקלנו בסעיף מצליח, אבל גובים בשביל לחם - גם אם לא מזמינים. לעומת זאת, הואיל וישבתי בטברנה על אוזו ומזטים והמנה העיקרית התעכבה, הגישו לי עוד מאזטים על חשבון הבית.
חלזונות בעגבניות - מנה מהמטבח של כרתים
צילום: Helentr / CC BY-SA 3.0
אחרי הארוחה מגישים ראקי ומאפים מתוקים על חשבון הבית. ולא משנה כמה אכלתם. המשולשים שאכלנו בחאניה, מתוקים מלוחים, פריכים ודקים, היו מצוינים.
הראקי מקומי, האוזו יווני. אוזו מוגש בפני עצמו עם מעט מזה, ראקי תמיד בסוף. הראקי הוא יי"ש, כמו גראפה וכמו מאר, האוזו הוא יי"ש עם אניס. מוכרים את הראקי בפרוטות בחנויות, בבקבוקי פלסטיק של מים מינראליים. 8 אירו לליטר.
גבינות קשות, תערובת של חלב עיזים וחלב כבשים, שמוכרים בשווקים מיושנות לאורך חודשים. מלצר סירב להגיש חלומי כי זה קפריסאי.
היינות המקומיים שטעמנו, גם ברמת יין הבית, סבירים עד טובים. זולים מאוד. טעמנו יין סירה מקומי, שהיה מצוין ועלה 12 אירו.
ניקיון השירותים מרשים, אפילו בתחנות מרכזיות של אוטובוסים.
לא ללמוד מהם
עדיין מעשנים, גם בתוך מסעדות.
המסעדות זולות מאוד, במושגים שלנו, אבל המטבח חסר מעוף אפילו מינימאלי. לפיכך אין טעם לבקש ממקומיים המלצה על מסעדה טובה. הם ישלחו תיירים למסעדה "פניס" כאילו, ולא לטברנה שוקקת חיים וזולה.
ההשפעה הונציאנית ניכרת בארכיטקטורה: נמל ישן ולוג'ות בבתי עץ ואבן. אבל, למרבה הצער, לא במטבח. חבל מאוד שבניגוד לחוף הדאלמאטי, המטבח של כרתים לא ספג השפעות ונציאניות. זה היה משפר מאוד את טעמו.
לוג'ה ונציאנית בחאניה, כמו באלזאס
צילום: אביטל ענבר / CC BY-SA 4.0
את רוב פירות הים מקמחים ומטגנים. דג חרב צלוי הוגש לי בתוך בריכה של שמן זית מתובל, ונאלצתי לבקש קערה כדי לשפוך אותו ולאכול את הדג בלבד. הוא היה טעים.
המאכל הלאומי הוא ארנבת. מבושלת לפעמים ברמה של עוף מכובס. חבל.
לא הצלחנו לברר אם בצזיקי מצוין שאכלנו יש מיונית. מקווים שלא. לא ברור מדוע באיזור ששמן הזית שלו מעולה, משתמשים בכלל במיונית במסעדות.
במסעדה שבמלון ביקשנו יין מכרתים. המלצר הראשי המליץ לנו על יין מסוים, ורק לאחר שנפתח והסתכלנו באותיות הקטנות באנגלית, התברר לנו שהוא ממרגלות הר אולימפוס...
זהירות בפסח
אני מפנה את הקוראים החילונים – אנחנו עדיין הרוב, למרות הכל – למדור פואנטה בגלובס, פרי עטה של צאלה קוטלר. היא מספרת "כך הפכה חופשה בכרתים לנופש חרדי". כדי לתמצת, אם אתם נוסעים לכרתים כדי לברוח מליל הסדר, ודאו היטב שהמלון שהזמנתם בו חדר לא נשכר על ידי קהילה חרדית מצרפת והוכשר לפסח. תהיו בו מיעוט בטל בשישים, הכפוף בלית בררה לדפי "חוקים" שקבע רב שאינו נמצא, כגון הפרדת נשים וגברים בבריכה ועוד. דפים אלה מתנוססים בקבלה ובמעליות, וה"הפרות" שהפרנו גררו ויכוחים נוקבים.
רוצים לקרוא עוד על כרתים?
רוצה להיות אזרח העולם?
