דלג לתוכן
plane
מאמרים

איך ללכת בשביל ישראל?

- 06/01/2021 מאת מערכת העולם -

מאמר זה יעסוק בשלוש שאלות עיקריות לגבי ההליכה בשביל ישראל: מאין, לאן, מתי וכמה? כמה זמן לוקח לסיים את שביל ישראל? מה עדיף - ללכת לבד, בזוג או כחלק מקבוצה?

תגיות נושא:
האם כדאי ללכת את שביל ישראל מצפון או מדרום? בסתיו או באביב? לבד או בקבוצה? כל התשובות כאן

האם כדאי ללכת את שביל ישראל מצפון או מדרום? בסתיו או באביב? לבד או בקבוצה? כל התשובות כאן
צילום: HofitKli / CC BY-SA 4.0


מאין, לאן, מתי וכמה?


יש שלוש דרכים ללכת את שביל ישראל: מצפון לדרום, היינו מתל דן לאילת – או להיפך. ויש גם אופציה אחת, לא נפוצה אבל ראויה לבחינה – המכונה בארה"ב פליפ-פלופ. כלומר, להתחיל באמצע, לעשות חצי, ואז את החצי השני.
לכל דרך יתרונותיה וחסרונותיה.
מי שמתחיל מצפון לדרום נהנה מכמה יתרונות חשובים.
- ראשית, ההתחלה אינה קשה במיוחד. תריסר הקילומטרים הראשונים כמעט שטוחים, ומבחינה טכנית אין הרבה קושי עד הר מירון (אלא אם אתרע מזלכם לעבור את הבוץ של רמות נפתלי בגשם שוטף). יש הרבה נקודות מים, ואין צורך לסחוב יותר מדי על הגב. יש גם הרבה נקודות בהן אפשר לסטות הצידה לעיר או יישוב סמוכים, להצטייד באוכל, לנוח, או אפילו לראות סרט (סרטים יש סמוך לשביל בסינמטק ראש פינה, בסינמטק טבריה ובבית גבריאל בצמח. לא בדיוק ההיצע של המרכז אבל בהחלט יותר מכלום). אפשר גם, במידה ונתקלתם בקושי לא צפוי בימים הראשונים, לחזור הביתה ולנוח בלי להתאמץ יותר מדי.
נוסף על כך, התחלה בצפון תהפוך את החלק הדרומי לקל יותר: את הכושר תפתחו בהליכה הקלה יותר בצפון, וכשתגיעו לסוף, כבר תהיו בכושר טוב יותר מזה שהתחלתם איתו, והקושי של קטעי המדבר יהיה פחות חמור.
לעומת זאת, הליכה מדרום לצפון מחייבת אתכם כבר מהיום הראשון להתמודד עם הליכה קשה ועליה אימתנית בהרי אילת, נשיאת הרבה יותר משקל (בעיקר מים) על הגב, וריחוק (יחסי; בכל זאת, ישראל פה) מן הציוויליזציה. בשביל חלק זה יתרון, אבל לרבים – חיסרון, בפרט אם אין להם נסיון קודם בהליכה עם מטען.
- שנית, מקובל שההליכה מצפון לדרום היא במגמת ירידה, הגם שספירת מטראז' העליות והירידות תעלה שההפרש אינו גדול במיוחד. בכל מקרה, מילת המפתח פה היא "במגמת"; יהיו כמה עליות קשות באמצע. אפילו הרבה. אבל בממוצע, פחות מאשר אם הולכים מדרום לצפון.
לעומת זאת, מי שמתחיל מדרום לצפון נהנה מיתרון גדול: התאמה יותר טובה למזג האויר.

עבור רוב המטיילים, תקופת הזמן הטובה ביותר לטייל היא בסוף החורף ותחילת האביב, או לחילופין סוף הסתיו ותחילת החורף. במקרה השני אין בעיה – מתחילים מצפון בסתיו, וככל שמזג האויר מתקרר והגשם מופיע, אתם מתקדמים דרומה, לכיוון מזג אויר חם יותר ופחות גשם. עם זאת, להתחיל בסתיו היא אפשרות פחות טובה באופן כללי – כי הכל עדיין יבש ורוב הנחלים אינם זורמים. לכן, ובצדק, העונה הפופולרית יותר היא האביב, בחודשים מרס-אפריל – בערך מסביבות פורים ועד אחרי פסח. ובעונה זאת, אם מתחילים מוקדם בצפון עדיין קר וגשום, ואם מתחילים מאוחר – כשמגיעים לדרום בדרום כבר חם מאוד. לעומת זאת, מי שמתחיל בדרום שבועיים לפני פורים, יתחיל את הטיול במזג אויר סביר בדרום (אם כי כמובן ייתכן פה ושם גשם), ויסיים את הטיול בסביבות פסח בצפון, במזג אויר סביר למדי.

האפשרות השלישית (ה'פליפ-פלופ'), פחות נפוצה, וקרוב לודאי שתישאר כזו - ולו רק בגלל שמבחינה נפשית יש הבדל בין "לעשות את השביל מההתחלה ועד הסוף", לבין "לעשות שני חצאים ברצף".

היתרון הגדול של הפליפ-פלופ הוא השילוב בין האפשרות לנצל את עונות השנה בצורה מיטבית, לבין פתיחה נוחה יחסית. מי שיתחיל בחודש מרס את שביל ישראל מאזור עמק האלה או קריית גת, ייהנה מכמה ימים ראשונים לא קשים במיוחד, וירד דרומה לאילת במזג אויר נוח יחסית, כמעט בלא גשמים. אם יש שנת גשמי ברכה, באותו זמן עדיין ירדו גשמים בצפון. ואילו כשהמטייל יגיע לאילת באפריל וייסע את כל הדרך עד קריית שמונה - מזג האויר בצפון כבר נהיה נוח יותר, ועדיין יש בו שפע של מים.

להדגמה, אם מישהו מתחיל ב-1 במרץ בצפון והולך חודשיים עד לאילת, כשהוא מתחיל הטמפרטורה הממוצעת היא 13-15 מעלות (בצל, כמובן); אחרי חודש הליכה, כשהוא מגיע לאזור הנגב הצפוני, הטמפרטורה כבר נעה בין 20-25 מעלות; וכשהוא מגיע לאילת בתחילת מאי, הטמפרטורה הממוצעת היא קרוב ל-35 מעלות.
לעומת זאת, אם הוא מתחיל בנגב הצפוני במרץ, הטמפרטורה היא כ-20 מעלות. כשהוא מגיע לאילת בתחילת אפריל, הטמפרטורה היא בין 25 ל-30 מעלות; כשהוא נוסע צפונה יום שלם ומתחיל את החלק הצפוני, הטמפרטורה היא כ-20 מעלות, וכשהוא מסיים את הטיול – הטמפרטורה היא קצת למעלה מ-25 מעלות.
ההבדל ברור: בין הנקודה הקרה ביותר לחמה ביותר יש בערך 20 מעלות הפרש במסלול הראשון, אבל רק 10 מעלות באפשרות הפליפ-פלופ – ובאפשרות הזו, הטמפרטורות מתונות הרבה יותר, הן לחום והן לקור; הדבר מאפשר גם לקחת פחות ציוד.

צריך להזהיר, שלא במקרה העונות הפופולריות לטיולים בשביל ישראל היא סוף החורף ותחילת האביב, או סוף הסתיו ותחילת החורף. תמיד יש את מי שמעוניין לטייל ביולי אוגוסט, בדרך-כלל כי זה הזמן הפנוי ביותר עבורו: סטודנטים בחופשה, תלמידים בחופש גדול, וסתם אנשים שיותר פנויים בקיץ – אבל זה רעיון רע מאוד עד מסוכן מאוד. טיול ארוך במדבריות ארצנו בחודשים אלה מסוכן למי שאיננו בעל נסיון רב, ועלול להיות גיהינומי למדי גם לבעלי נסיון.

כמות המים שאדם ממוצע עלול להידרש לסחוב ביום קיץ רגיל יכולה בקלות להגיע ל-8-10 ליטרים. מספר השעות הנוח-יחסית להליכה הוא פחות ממחצית שעות האור; ועומס החום יכול להוביל לסכנת חיים במהירות רבה. זה נכון בפרט אם לא מקפידים לנוח רבע שעה לפחות על כל שעת הליכה, בפרט אם לא התאקלמתם במדבר (וזה לוקח כמה וכמה ימים), ובפרט אם מתאמצים מדי. אבל גם אם תנוחו הרבה, וגם אם תצליחו למצוא צל (או לעשות צל) בכל הפסקה, וגם אם תשבו על מזרונים כדי שחום הקרקע לא ישפיע עליכם - הליכה בקיץ עדיין צורכת כמות מים עצומה, נתונה לעומס חום, ולא משאירה כמעט בכלל שולי בטחון במקרה של טעות. הכי גרוע – אם אין לכם נסיון, סביר מאוד שלא תדעו להעריך בזמן את ההשפעה של החום עליכם, עד שעשוי להיות מאוחר מדי. אפשר לקבל מכת חום גם אם מקפידים על שתיה כדת, ובמקרים מסויימים אפשר לקבל מכת חום בלי שתרגישו קודם לכן. יש מקומות מצויינים לעשות בהם נסיונות, יולי-אוגוסט בנגב איננו אחד מהם.

כמה זמן לוקח לסיים את שביל ישראל?


רוב המטיילים ילכו את שביל ישראל בשבעה עד עשרה שבועות, אבל אין קדושה בזמנים. הכי חשוב לטייל אותו בקצב שיתאים לכם, שלא גורם לכם לסיים את היום מותשים ועצבניים, והכי חשוב – שלא ישבור אתכם באמצע. אם תנסו להעמיס על עצמכם יותר מדי בהתחלה, אתם תסבלו מזה. מכאבי שרירים ועד שברי מאמץ, יש לגוף דרכים מגוונות להעניש את בעליו אם הוא לא שם לב לאיתותים. ובהכללה, ניתן לומר שאתם לא מעוניינים לקבל שברי מאמץ. הרי אתם רוצים לא רק לסיים את השביל עייפים ורצוצים, אלא גם ליהנות באמצע, כולנו תקווה.
לפיכך, אל תאיצו בעצמכם. אם אתם מציבים לוח זמנים, תשתדלו שהוא יהיה ליברלי ככל האפשר. אל תקבעו כמות קילומטרים לעבור מראש; ייתכן שתהיה תקלה באמצע, שטח קשה במיוחד או שפשוט תהיו עייפים. ואם תאמצו את עצמכם יותר מדי – זה עלול להיות לא רק לא נעים, אלא גם מסוכן.

מה עדיף? ללכת לבד, בזוג או כחלק מקבוצה?


השאלה אם ללכת לבד או בקבוצה תלויה כמובן בהעדפתו האישית של כל אחד. מי שבוחר ללכת לבד בוחר למעשה להיות אדון לעצמו ואינו צריך להתפשר או להסתגל לסגנון של אף אחד אחר; הוא יכול לאכול את מה שהוא אוהב, ללכת כמה שבא לו, ולהיות עבד רק לגחמות של עצמו.

זה אמנם מאוד סוציומטי אבל אלה יתרונות כבירים לכיוון הבדלנות (אם כי לא במובן המיזנתרופי של המילה, כי אחרי הכול אנחנו בריות די חברותית הזקוקות לאינטראקציה וסינרגיה עם שאר האדם).
שבילים ממושכים מעמידים במבחן קשה (והייתי אפילו מוסיף - לא הוגן), גם את השותפות הטובה ביותר, וזאת למרות ששביל ישראל קצר ביחס לשבילים ארוכים בחו"ל, ומצריך כחודשיים, למול כשישה חודשים לשביל ארוך ממש כדוגמת שביל האפאלאצ'ים. אחרי הכול מדובר בכחודשיים ארוכים בהם אנחנו תקועים אחד עם השני וכמעט בלתי נמנע שעם הזמן יעלו על פני השטח מחלוקות ותכונות אופי שיצרמו לנו אצל השותף.
ישנם שלושה דברים חשובים לשמירת השותפות לאורך המסע:
1. מתן עצמאות ומרחב מחייה.
2. היעדר פנקסנות.
3. פרגון ורוחב לב.
בשבועיים הראשונים השותפות מעניקה כוח וביטחון, הכל טרי ויש המון על מה לדבר. אחרי תקופת ההתלהבות, אם מרגישים שההליכה המשותפת עשויה להתחיל להעיק, צריך להתחיל וליזום הליכה בנפרד. זה יכול להתבצע ביציאה מדורגת של שעה או שעתיים בבוקר, או פשוט לקבוע להיפגש בערב בנקודה מסוימת. להליכה מדורגת יש כמה יתרונות: קודם כל היא נותנת קצת חופש טריטוריאלי וזמן איכות מחשבתי לנתח דברים ברומו של עולם. שנית, זה דווקא גורם לנו לרצות להיות עם השותף בשל האכסיומה "רחוק מהעין קרוב אל הלב". כל עוד הליכה בנפרד נעשית באופן יזום ולא על רקע דיסוננס בין-אישי, כל המרבה הרי זה משובח – למעט קטעים קשים במיוחד, שאז אולי רצוי לטובת הבטיחות לעשות זאת יחד.
הנושא השני הוא הפנקסנות: ככל שהמעטפת החיצונית לחוצה יותר כך אנחנו נוטים יותר לפנקסנות. לצורך ההמחשה נתאר מצב שגרתי שבו גבר או אישה חוזרים הביתה מיום עבודה לחוץ ורצוף משברים ובן הזוג פונה אליהם בבקשה שילכו למכולת לקנות חלב, כי ניגמר. לכאורה נושא פעוט, אפילו טריויאלי - אבל זה מספיק לרוב בכדי לרשום בפנקס אתראה לבן הזוג על חוסר התחשבות.
בהליכות ממושכות כמעט ואין יום עבודה שאינו לחוץ ורצוף משברים ולפיכך רמת הרגישות בין השותפים היא בדרגה כזאת שאש יכולה להתפרץ בכל רגע גם בלי עשן. היעדר פנקסנות הוא חלק אינטגרלי מפרגון ורוחב לב, שהן תכונות האופי החשובות ביותר להליכה טובה בצמד. כל אחד מהשותפים חייב להפנים ולשאוף להשקיע בשני יותר ממה שהוא מצפה לקבל. זה אומר לרצות לסחוב יותר משקל בציוד משותף ואוכל, לשלם נתח גדול יותר בקניית צ'ופרים, ובאופן כללי להיות תמיד זה שעושה יותר (אבל להיזהר לא לריב על זה...). כאשר שותפים מנסים סימולטנית ליישם גישה שכזאת, השותפות שלהם במסלול עמידה יותר. [פה יש להעיר, שאם זוג – היינו, גבר ואשה – הולכים יחד את שביל ישראל, כדאי להם מאוד להישמר מהמצב הדי נפוץ בו הגבר האבירי סוחב עליו משקל עבור שניים, והאשה נושאת תיק יום קטנצ'יק. נסיון של מטיילים רבים בארץ ובעולם מוכיח שהמצב הזה יוצר מרירות וחיכוכים, מעצים ויכוחים ובעיות ברגעי משבר, והוא מתכון בטוח לצרות – בפרט במקרה שבו הסחיבה הלא-סימטרית הזו נולדה כדי לשכנע את האשה לצאת לשביל כשלא כל כך התחשק לה. כמובן, יש גם מצבים שלאשה מתחשק לטייל יותר מאשר לגבר, אבל נרשמו מעט מאוד מקרים שבהם אשה סחבה את כל הציוד של בן זוגה, ולסטריאוטיפים הפתרונים. מותר לאחד מבני הזוג לרצות לקחת יותר, אבל אסור לו להיות חמור המשא של שניהם. וגם אם במקרה אתם זוג מאוהב וחושבים שהזוגיות שלכם תעמוד במעמסה הזו, לא כדאי לכם להסתכן – ועדיף לכם לשאול את עצמכם, למה אתם מניחים מראש שהאשה איננה מסוגלת לסחוב את הציוד שלה – יגיל הנקין].

כאשר זוג הולך ביחד יש יתרון פסיכולוגי עצום למוביל שכן הוא קובע את הקצב ואינו צריך להדביק אף אחד. באין ספור מקרים בהם הוביל חבר בעל כושר גופני זהה לשלי, היה לי תמיד נדמה שנורא קל לו ושאני צריך כל הזמן להתאמץ בכדי להדביק אותו.
להיות שני זה דבר מאוד מתסכל ובנוסף לקושי הפסיכולוגי יש גם את אפקט הקולנוע כי המוביל פשוט מסתיר לנו את הנוף. הפתרון לבעיית ההובלה הוא פשוט להחליף באופן יזום הובלה או ללכת במדורג ללא קשר עין. כאשר ההליכה היא בקבוצה אז חייבים לזכור שעל האחרון מופעל לחץ פסיכולוגי כבד שעלול לגרום לו, בנוסף לתיסכול וספקות, להתאמץ מעבר ליכולות הגופניות שלו באותו זמן ולגרום לעצמו נזק. אגב, אם צריכים למהר משום מה, קצב טוב יותר מושג בד"כ אם המהיר ביותר הוא אחרון דווקא – אבל זה ממש לא פיתרון להליכה קבועה אלא רק במצבי לחץ, מהסיבה הפשוטה שלא באתם לבצע מרתון מדבר. רובכם, בכל אופן.
על המוביל בקבוצה מוטלת האחריות להוריד את הקצב כך שיתאים לכולם ובנוסף עליו לבצע את הפסקות כך שינתן זמן מנוחה הוגן גם לאחרון ולא להמשיך בתנועה מיד כשהוא מגיע, אחרת הוא מוסיף חטא על פשע, ובתנאים מסויימים גם מעלה פלאות את הסיכוי של האחרון לקבל מכת חום מסוכנת.
היתרון הגדול והלא מבוטל של הליכה ביחד הוא באפשרות להעביר מרחק תוך כדי שיחה. מדהים איך הליכה קשה הופכת לכמעט לא מורגשת כאשר שקועים בשיחה נלהבת. אין כמו שיחה עמוקה או מחשבות ממוקדות בנושא בעל עניין אישי, בכדי להפוך את הקושי שבהליכה לזניח.
מי שמנסה להעביר קילומטרז' תוך ספירת צעדים כפולים או הצצה חטופה בשעון נכונה לו אכזבה קשה. הזמן לא עובר מהר כאשר מודעים לו והמרחק רק מתארך כאשר מודדים אותו.

היום, כשאני יוצא להליכה, אני מכין לעצמי רשימת נושאים שעליהם אני מעוניין לחשוב בזמן ההליכה. אני לא מאמין שיש חשיבה איכותית יותר מזאת שאנחנו מסוגלים לה תוך כדי תנועה.

כאשר אני מתעייף מחשיבה אני לפעמים פונה לקיצוניות השניה ומנסה לרוקן את התודעה מכל שביב מחשבה ולהתרכז בשום דבר או שאני שוקע בהקשבה למילים של השירים שמנוגנים ברדיו. לא מדובר בטכניקות שהמצאתי אלא בתרגילים ידועים ובדוקים במדיטציה שאני מצליח ליישם באדיקות – אמנון לנגי].
רוצים לקרוא עוד על ישראל?
רוצה להיות אזרח העולם?רוצה להיות אזרח העולם?

רוצה לקבל הנחה של 10% על כל הרכישות של מדריכי נסיעות מודפסים ומפות באתר(מקנייה זו; אין כפל מבצעים) ולקבל דיוורים מאתר העולם?(כוללים מידע ופרסומות) כן, אני רוצה

  • נשיונל גי׳אוגרפיק
  • ראף גיידז
  • מישלן
  • פרייטג ברנדט
  • דורלינג קינדרסלי
  • לונלי פלנט
  • וורלד מפינג
  • קונט
מהנעשה בעולם
אתם כבר אוהבים את העולם?
צרו קשר
כל הזכויות שמורות © 1991-2021 שטיינהרט שרב מוציאים לאור בע"מ
 
תמונה מוגדלת