לגור בשטח ההפקר
משיקולים תקציביים וטכניים לא עקבה
חומת ברלין במדויק אחרי כל פיתולי הגבול בין מזרח ברלין למערבה, וכך נוצרו במספר מקומות שטחי הפקר, שהיו ממערב לחומה, אבל באופן רשמי השתייכו לגרמניה המזרחית. היו מי שניצלו את העובדה שלעיריית מערב ברלין אין סמכות באזורים אלה על מנת לעבור על החוק בריש גלי – לזרוק אשפה ברשות הרבים, לגדל מריחואנה וכן הלאה.
אחד מאותם שטחי הפקר היה אי-התנועה המשולש שמאחורי כנסיית תומאס הקדוש, ואת מעמדו הלא-ברור ניצל ב-1983 המהגר הטורקי אוֹסמאן קאלין, שפינה את ערימות האשפה, וטיפח במקום גינה קטנה. בהמשך הקים קאלין באי התנועה גם בקתת-עץ, אותה בנה משאריות זבל שמצא; המבנה יוצא-הדופן, שהיה צמוד לחומה, היה לאתר תיירות ולדוגמה נוספת למוזרות של ברלין.
לאחר איחוד העיר ביקשו הרשויות להרוס את הבקתה כדי לפנות מקום לכביש חדש, אבל קאלין נאבק על זכותו להישאר, ותושבי השכונה עמדו לצדו. לבסוף התברר שהשטח עליו הוקמו הגינה והבקתה שייך בכלל לכנסייה הסמוכה, וזו סירבה לאשר את בניית הכביש ובכך אִפשרה לבקתה לשרוד עד היום, כסמל לתוצאות ההזויות של חלוקת העיר.
רוצה להיות אזרח העולם?
