מוצאו של נחל חדרה באזור עמק דותן. חלקו העליון מכונה בערבית נהר אל-חֻדַ'יְרָה - הנחל הירוק, ומכאן שמה של העיר חדרה. חלקו התחתון מכונה נהר אל-מופג'ר - הנהר שזרימתו איטית. קרקעות באזור תחנת הכח אורות רבין היו שייכות בעבר לשבט ערב אל-מופג'ר שישב על גדות הנחל. עם הקמת התחנה, הקרקעות הופקעו ואנשי השבט עברו להתגורר בג'סר א-זרקא. מיום חנוכתו של שביל ישראל התוואי של השביל עבר בגשר אירי מעל נחל חדרה, קרוב מאוד לכביש החוף, הוא כביש 2. מטיילים נאלצו לחצות את נחל חדרה בגשר האירי וטבלו את רגליהם במי הנחל המזוהמים. הגדה הצפונית של נחל חדרה נמצאת בשטח של חברת החשמל ואילו הגדה הדרומית היא בשטח השיפוט של עיריית חדרה. מחברי המדריך פנו לחברת החשמל ולעיריית חדרה, בבקשה להקים גשר קטן להולכי רגל במקום הגשר האירי. בקיץ 2009 זומנו לישיבה של אנשי חברת החשמל עם אנשי עיריית חדרה. בישיבה הותנע תהליך להקמת גשר. התוצאה הייתה הרבה מעבר למצופה. במימון המשרד לאיכות הסביבה ובניהול רשות ניקוז נחלים השרון, הוקם גשר הנבל המפואר בהשקעה של 14 מיליון שקלים. הגשר נחנך בסוף שנת 2013.

שיטחו של יער בן שמן כ-30,000 דונם והוא היער השני בגודלו בישראל. בשנת 1904 נרכשו הקרקעות באזור, אחרי שיהושע חנקין ואליהו ספיר איתרו אותן, והן הפכו לרכוש יהודי. באזור הוקם בית חרושת לשמן. כעבור כעשר שנים בית החרושת נשרף. ביער נטועים כיום בעיקר עצי אורן, איקליפטוס וברושים אך השם בן שמן נשאר. יער בן שמן הוא ריאה ירוקה במרכז הארץ. במצפה מודיעים יש מגדל תצפית של הקק"ל, אחד מכמה עשרות מגדלי תצפית בארץ. המגדלים הוקמו ביערות הקק"ל במהלך השנים, לאיתור מוקדי שריפות. עם התפתחות הטכנולוגיה והכנסת אמצעים חדשים לאיתור מוקדי שריפות, איוש המגדלים נעשה מיותר. אם אתם תוהים אם נפלה טעות בשם המצפה התשובה היא שלילית. מצפה מודיעים על שם המודיעים שישבו בראש מגדל התצפית (המצפה) והודיעו על עשן / אש ביער. השם שובש למצפה מודיעין בנקודת זמן כלשהי. השם שהמרכז למיפוי ישראל רושם עד היום באישור וועדת השמות הממשלתית הוא מצפה מודיעים. במקום יש ברזי מים ליד האמפיתאטרון הסמוך. בסופי שבוע עם ישראל מבלה בהמוניו במקום. אצל הגזלנים שמסתובבים / חונים כאן, אפשר לרכוש ארוחות קלות, שתיה, חטיפים ושלגונים למיניהם.

בשמורה יש אוכלוסייה קבועה של צבאים. הצומח באזור מאפיין צמחיית כורכר. הרוחות המערביות משפיעות כאן על הצומח. בחודשי פברואר ומרץ אפשר לצפות גם כאן בפריחה של אירוס ארגמן ממש על תוואי שביל ישראל. עד שנת 2011 התוואי של שביל ישראל הלך לאורך החוף מבית ינאי ועד תל אביב. בשל מפולות והתמוטטות מצוק הכורכר, רשות הטבע והגנים דרשה שתוואי שביל ישראל יורחק מחוף הים ולא יעבור על שפת המצוק. תוואי שביל ישראל הולך בשביל בסימון שחור במרחק של כ-70 מ' ויותר משפת המצוק. לפי קצב נסיגת המצוק של עד 25 ס"מ בשנה, התוואי כאן בטוח לעוד כ-280 שנים.

הבית של ניסים כחלון, (אינו קרוב משפחה של השר לשעבר משה כחלון), הוא סיפור חייו של אדם מתבודד, שהפך במשך כמעט 50 שנים את ביתו לאטרקציה תיירותית. כל תושב באזור מכיר את הבית שנבנה (ללא אישורים מתאימים ), על ובתוך מצוק הכורכר. בקיץ 2022, רשות מקרקעי ישראל הוציאה צו הריסה לבית. תושבי הערים באזור ארגנו |הלינק: https://www.haolam.co.il/1339|עצומה|סלינק| נגד קיום הצו. בעת כתיבת שורות אלה (אביב 2023), ניתן לצפות בחלקו העליון של הבית מרחוב יגאל ידין שבו עובר שביל ישראל. מראה הבית מהחוף מרשים יותר. אחרי שתרדו לחוף הים כדאי לסטות מעט צפונה על מנת לצפות בבית המעניין.

אורכו של נחל אלכסנדר כ-35 ק"מ והוא מנקז שטח של כ-600 קמ"ר. יובליו של נחל אלכסנדר מתחילים בשומרון. במהלך השנים הנחל סבל מזיהומים רבים. באמצע שנות ה-90 הוכרז על הקמת מכון טיהור למים המזוהמים שהגיעו לנחל משיטחי הרשות. אחרי כ-15 שנים מכון הטיהור ביד חנה הגיע למלוא קיבולת הטיהור שלו, והזיהומים חזרו לנחל. למקור שמו של הנחל קיימות שתי גירסאות. האחת היא שהנחל נקרא על שמו של המלך אלכסנדר ינאי. הגירסה השניה היא ששמו בא מהשם הערבי ואדי איסכנדיר על שמו של איסכנדר אבו זבורה איש עסקים ערבי מצליח במאה ה-19. אבו זבורה היה הבעלים של נמל קטן בחוף מכמורת של ימינו, מינת אבו זבורה - נמל אבו זבורה. מהנמל אבו זבורה ייצא אבטיחים למצרים. אפשר לצפות על גדות הנחל בקורומורנים, אנפות לבנות ואפורות ודגה.

מבנה הבטון בן שתי הקומות נבנה בשנת 1912 ושימש כבית משאבות של חברת ההשקיה "פלשתינה". המבנה, שהשתמר כמעט בשלמות, נבנה בסגנון ארצישראלי ישן. חברת ההשקיה "פלשתינה", שנוסדה על ידי |הלינק: https://www.haolam.co.il/1165|בצלאל יפה|סלינק|, שמה לה למטרה לספק מים לפרדסי הסביבה. לאחר מותו נמכר הבית לחברת "ירקון" שבבעלות חברת החשמל. בית הבטון הינו אתר ייחודי בארץ ובעל ערך היסטורי כמבנה הראשון בישראל שנבנה מבטון וכמפעל שראשיתו אספקת מים לפרדסים באמצעים מודרניים.

אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) הגיעו מ-29 מדינות, רובן מבעלות הברית, כ-3,000 צעירות וצעירים יהודים ולא יהודים, בעלי ניסיון לחימה. 119 מהם נפלו במלחמת העצמאות. שמות הנופלים חקוקים באבן הזיכרון שמאחורי האנדרטה. יהי זכרם ברוך!

|תמונה_בטקסט6962| *נערך מתוך ויקיפדיה ומקורות אחרים. ראשיתה של העיר קיסריה בשלהי התקופה הפרסית (332-586 לפנה"ס), במעגן פיניקי קטן סמוך לתחנה ימית של צידונים. המקום נקרא "מגדל שרשון" או "סטראטון", כנראה שיבוש שם האל הצידוני עָבֶּד אשתורת או של עבד עשתרת ביוונית, שמם של שני מלכים צידוניים שהשני מהם היה בן זמנו של אלכסנדר מוקדון. בסוף המאה השנייה לפנה"ס השתלט על המקום זואילוס, השליט של דור, ובשנת 90 לפנה"ס הוא נכבש בידי אלכסנדר ינאי וסופח לממלכת החשמונאים. בשנת 63 לפנה"ס צירף אותה פומפיוס לנציבות סוריה, ובשנת 31 לפנה"ס, לאחר ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום, ניתנה העיר, יחד עם כל החוף הארץ-ישראלי, במתנה להורדוס מידי אוגוסטוס קיסר. הורדוס ביקש לגמול לפטרונו בצורה הולמת, ובשנת 22 לפנה"ס החל בהקמת עיר נמל גדולה לה קרא "קיסריה" על שם אוגוסטוס קיסר שליט האימפריה הרומית באותה עת. מפעל הבנייה ארך כ-12 שנים, ובסיומו התהדר המלך החשמונאי בעיר מפוארת, שנבנתה מן היסוד כיישוב הלניסטי לכל דבר, והכילה מתקני שעשועים, בתי מרחץ ומקדשים אליליים. כמו כן בנה הורדוס נמל ענק, שתואר על ידי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס) כגדול אף מזה של פיראוס (מלחמות היהודים ספר א, כ"א). לאחר מותו של הורדוס (4 לפנה"ס) עלתה קרנה של קיסריה, ובשנת 6 לספירה, לאחר הדחת ארכלאוס בן הורדוס, שימשה מקום מושבם של נציבי יהודה הרומיים. בעיר חייתה אוכלוסייה מעורבת, אך ניכר בה צביון נוכרי מובהק. מתיחות מתמדת שררה בין תושביה הפגניים והיהודים, ואלה האחרונים סבלו לעתים קרובות מהתנכלויות שכניהם. בימי הנציב אנטוניוס פליקס פרצו בה מהומות דמים ובימי גסיוס פלורוס בשנת 66, שרשרת אירועים סמוך לבית הכנסת בעיר הביאה לפרוץ מהומות דמים בין יהודים לנוכרים, אשר נתנו את האות לתחילתו של המרד הגדול; אותו בית הכנסת זכה במקורות לאחר מכן בכינוי "כּנִיסָתַה דֶמָרדוּתָה". אספסיאנוס העלה את העיר לדרגת קולוניה בעלת זכויות מוגבלות ומאוחר יותר אלכסנדר סוורוס העניק לה את התואר "מטרופולין" (בירת פרובינקיה). בימי מרד בר כוכבא שימשה קיסריה בסיס האספקה הראשי עבור הצבא הרומי, ומאוחר יותר הוצאו להורג בעיר כמה מעשרת הרוגי מלכות, ובהם רבי עקיבא. הקהילה היהודית שבה והתחזקה בתקופה הרומית התיכונה, אז היוותה מרכז יהודי חשוב. בתקופה הביזנטית שימשה קיסריה כמטרופולין של הפרובינציה "פלסטינה פרימה" ומרכז נוצרי חשוב. בין השאר חיו בה אבות הכנסייה אוריגנס (אשר חיבר כאן בשנת 232 את "הקספלה", תרגום התנ"ך ליוונית בחמישה נוסחים), ואוזביוס (אשר כתב בעיר את "האונומסטיקון", לכסיקון ישובי ארץ ישראל, ואת "תולדות הכנסייה"). לעיר חשיבות גדולה בעיני הנוצרים, הואיל ובה התנצר עובד האלילים הראשון, הוא הקנטוריון (שר המאה) קורניליוס, כאמור בספר מעשי השליחים, פרקים י-יא. קיסריה שימשה מקום מושבם של ראשוני האמוראים כר' הושעיה ור' אבהו דקיסרין, שניהם תלמידי ר' יהודה נשיאה האחרון. לדעת חלק מחוקרי התלמוד, כאן נערכה מסכת נזיקין של התלמוד הירושלמי. במאה ה-6 נולד בקיסריה פרוקופיוס, ששימש לימים סופרו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. במאה ה-7 נכבשה כבשו הערבים את קיסריה, בירת הפרובינציה "פלסטינה פרימה" יחד עם כל אזור סוריה וא"י. ההיסטוריון המוסלמי אל-בלאד'רי סיפר כי בקיסריה חנה צבא ביזנטי ענק ובו 700,000 חיילים שכירים, כש-100,000 מהם שמרו על החומה מידי לילה, וכן 30,000 שומרונים ו-200,000 יהודים. הנתונים המספריים מוגזמים ביותר, אך יש בהם להעיד על עוצמתה של העיר. לפי בלאד'רי נפלה לבסוף קיסריה לידי המוסלמים לאחר שאחר מיהודיה הסגיר לצרים עליה את נתיבי אספקת המים אל לב העיר, וזאת בתמורה לביטחונו ובטחון "אנשיו" (כנראה לכל הקהילה היהודית). בין המאות 12-10 החליפה קיסריה ידיים בין הצלבנים לצלאח א-דין, ובמאה ה-13 נכבשה ע"י הסולטאן הממלוכי בייברס, וחרבה יחד עם שאר ערי החוף הארצישראלי. היישוב בה התחדש בשלהי המאה ה-19, כאשר קבוצה של גרמנים טמפלרים ניסו להתיישב במקום במסווה של חפירות ארכיאולוגיות. בשנת 1882 הוקם היישוב קיסאריה על ידי מוסלמים בוסנים. הכפר ניטש מיושביו בעקבות כיבושו במלחמת העצמאות. הביקור באתר מומלץ ביותר. דרכון מטמון עוזר בהוזלת עלות הביקור בכל הגנים הלאומיים לצד השביל. |תמונה_בטקסט7265|

בזמן המרד הערבי הגדול (1939-1936) נאסר על אנשי היישוב להשתמש בנמל יפו. באישור השלטון הבריטי הוקם מזח בחוף כפר ויתקין הוא חוף בית ינאי של היום. קיימות כמה גרסאות על המטרה לשמה הוקם המזח. נסכם כאן את הדברים שאינם נמצאים במחלוקת. השימוש במזח היה לצרכים חקלאיים כמו ייבוא דשנים לפרדסי האזור וייצוא תוצרת חקלאית. |תמונה_בטקסט7108| אם היו כוונות להשתמש במזח למטרות אחרות כמו העפלה והבאת נשק, המידע הזה קיים, אולי, בארכיון הציוני. העובדות מספרות שמעולם לא נעשה במזח שימוש למטרות אלה. בראש המצוק שמעל החוף במרחק של כ-2 ק"מ דרומה לנקודה זו, הוקמה תחנת משטרה בריטית שצפתה על הנעשה בחוף, ביום ובלילה. אניות מעפילים הגיעו לחוף הזה לפני הקמת המזח, הראשונה בהן היתה הספינה WELUS בשנת 1932. בנקודת תצפית בחוף, שנמצאת מאחורי סוכות המצילים, יש שלט זיכרון שמציין זאת. ב-20 ליוני 1948, בעיצומה של ההפוגה הראשונה של מלחמת השחרור, עגנה בקרבת החוף כאן הספינה אלטלנה ועל סיפונה עולים וציוד צבאי. העולים ירדו לחוף. הממשלה הטריה של מדינת ישראל לא הסכימה שהנשק יועבר ללוחמי אצ"ל (לשעבר). במהלך הקרב שהתפתח בין צה"ל לאנשי האצ"ל, האנייה התגלתה על ידי אנשי האו"ם שפיקחו על קיום ההפוגה. האנייה הדרימה לחופי תל אביב בתקווה לפרוק את הנשק שם. סוף הפרשה העצובה ידוע. שני מאמרים של גדעון חרובי מרחיבים את |הלינק: https://www.haolam.co.il/1153|המידע על המזח|סלינק| ועל |הלינק: https://www.haolam.co.il/1152|המעפילים שהגיעו לחוף כפר ויתקין|סלינק|.

אנדרטת הניצחון לזכר חללי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, נחנכה בשנת 2012. האנדרטה מסמלת את המעבר מחושך לאור. הבונקר השחור מספר על מחנות הריכוז והמאבק הצבאי, והכנפיים הלבנות מסמלות את האור והשלום. בטקס חנוכתה נכח ולידימיר פוטין, שהיה אז ראש ממשלת רוסיה. לצידו ישבו בטקס נשיא המדינה מר שמעון פרס, שר החוץ אביגדור ליברמן ושר החוץ הרוסי סרגיי לברוב.