דלג לתוכן


קיימת גרסה עדכנית של היישומון.
לחצו כאן לעדכון.

אוכל

המטבח המקומי

בזכות מיקומו הגיאוגרפי בים התיכון וחילופי השלטון לאורך השנים, התפתח באי רודוס סגנון קולינרי שבו משתלבות השפעות יווניות, איטלקיות וטורקיות. המנות הייחודיות לרודוס מתבססות על רכיבים מקומיים - בשר עז וכבש, דגים ופירות ים, חיטה מהשדות בדרום האי, קטניות (חומוס, אפונה ושעועית לוּבְּיָה), דבש מסיאָנָה, שמן זית ותבלינים כמו אורגנו, טימין ורוזמרין. כנהוג ביוון, ארוחה מסורתית ברודוס מתחלקת לשלושה חלקים: מתאבנים (מֶזֶֶתֶ'ס, mezethes), המוגשים לשולחן בצלחות קטנות ועשויים לכלול סלטים, ירקות מבושלים ואף מנות קטנות של בשר ופירות ים;‏ המנה העיקרית - בשר, דג או פסטה, המוגשת לעתים עם תוספות;‏ והקינוח.
לצד מזטים יווניים קלאסיים - כמו עלי גפן ממולאים, קלמרי כבוש וחציל קלוי - מככבים בתפריט המקומי כמה מתאבנים ייחודים, בהם אָברָניס (Avranies) - אספרגוס פראי מטוגן ברוטב לימון - ופּיטָרוּדיָה (Pitaroudia) -קציצות חומוס עם בצל ועגבניות. סועדים הרפתקנים וחובבי פירות ים עשויים גם ליהנות מקציצות תמנון (חְטָפּוֹדוֹקֶפטֶדֶס, Chtapodokeftedes) ומהמנה בעלת השם המרתק קרָבוֹלוֹי גיאָכְניסט (Karavoloi giachnist), המורכבת משבלולים מקומיים המבושלים עם בצל, עגבניות וכמון. באי סימי מגישים בשלב זה גם סימיאָקוֹ גָרידָקי (Simiako Garidaki), זן של שרימפס ננסיים המצויים רק באי ובסביבותיו ונאכלים בשלמותם בשמן זית ושום.
מהמזטים עוברים למנה העיקרית, שעשויה בהחלט להיות פסטה תוצרת בית, שמקורה בגידולי החיטה בדרום האי ובהשפעת הכיבוש האיטלקי, למשל מאצי (Matsi) - אטריות רחבות המבושלות בציר בשר ואז מטוגנות בחמאה ובגבינה מקומית ומוגשות עם קטניות או ללא תוספת כלל. עם זאת, מרבית המנות העיקריות בטברנות מבוססות על בשרים - משיפודים (סוּפְלאקִי, Souvlaki) של בשר-עוף או חזיר ועד מנות מקומיות יותר, המבוססות על בשר כבש או עז. בקטגוריה הזו כדאי להזמין לָקאני (Lacani) - תבשיל קדירה של בשר ועגבניות המוגש עם גרגרי חיטה ששומרו בחלב (כוֹנדרוֹס, Chondros) - או צלעות כבש (פּאידאקיָה, Paidakia), שברודוס מכינים אותן עם אורז וקינמון. מנה מסורתית וחגיגית יותר, המוגשת רק במספר טברנות באי, היא קָפָּמאס (Kapamas) - עז ממולאות בתערובת של אורז ובשר טחון, המוגשת עם גרגרי חומוס או שעועית.
החופים המקיפים את האי רודוס מכל עבריו מספקי למטבח המקומי היצע בלתי נדלה של דגים טריים (פרֶסקָה פּסארִיָה, Freska Psaria). במסעדות רבות מוזמנים הסועדים למטבח כדי לבחור דג מתוך השלל היומי ומשלמים לפי המשקל. דרך ההגשה הנפוצה ביותר היא בטיגון (טיגָריטָה, Tiganita), אבל יש דגים (למשל דניס או דג חרב) שמוגשים בגריל (סטי שארָה, sti Shara), ואילו את דגי הלוקוס מגישים מאודים (אָכְניסטוֹ, Ahnisto) עם שמן זית, מיץ לימון ואורגנו. באזור הכפר סטֶגנָה מככב המעדן המקומי רוּזֶטיָה מֶה סקוֹרדָליָה (Rouzetia me Skordalia) - דגים אדמדמים קטנים המטוגנים ומוגשים עם ממרח תפו"א ושום.
בתחום הקינוחים קשה להתחמק מהדבש המקומי, המיוצר בכפר סיאָנָה ובסביבתו. הדבש ממתיק מנות של יוגורט מקומי עם אגוזים ומשמש מרכיב מרכזי במֶלֶקוּני (Melekouni) - חטיף דחוס המורכב מזרעי שומשום, שקדים וקליפות תפוזים. קינוח מסורתי אחר הוא מוֹסחוֹפּוּגיָה (Moschopougia) - כיסני בצק ממולאים אגוזים ושקדים טחונים ומצופים אבקת סוכר, אותם נוהגות כלות להביא לחמותיהן ביום החתונה ובחגים.

יין ומשקאות

ברודוס מייצרים יין מזה אלפי שנים וכבר במאה השביעית לפנה"ס היה האי מרכז הייצוא המוביל ליין במזרח הים התיכון. הכרמים העיקריי משתרעים במורדות הר אָטָבירוֹס, ואת תוצרתם הופכים ליים ביקבים שבכפר אֶמבּוֹנָה ובסביבתו. היינות המקומיים, ששמם יצא למרחוק, מופקים מחמישה זנים עיקריים: אָת'ירי (Athiri), ממנו מייצרים יין לבן ולימוני שמקבל ניחוח מעושן כשהוא מתיישן;‏ אָמוֹרגיאָנוֹ (Amorgiano), ממנו מפיקים יינות אדומים עזי-צבע, העשירים בטנינים ובחומציות;‏ ושלושה זני מוסקט (שאחד מהם הוא העתק איטלקי שהובא מפּוּליָה).
פרט ליין אוהבים ברודוס לשתות ליקרים מגוונים, ובפרט אוּזוֹ יווני וליקר קליפות ענבים המכונה סוּמָה (Souma) ואופייני לכפר סיאָנָה. אין ברודוס ייצור מקומי של בירה, אבל בברים ובחנויות מוכרים מגוון בירות בינלאומית לצד הבירות היווניות Alfa ו-Mythos. מי הברז באי בדרך כלל בטוחים לשתייה, אבל הם לא תמיד טעימים במיוחד;‏ באזורים כפריים עלולה הצנרת להיות ישנה וחלודה ולכן מומלץ לברר במקום הלינה.

יוצאים לאכול

המוסד הקולינרי היווני הקלאסי הוא הטברנה (Taverna), שם שמשמעותו המקורית היא 'בית קטן' והיום מתייחס לכל מסעדה עם אווירה יוונית, תפריט מסורתי ובדרך כלל גם אלכוהול. לצד הטברנות הקלאסיות יש מוסדות המתמקדים במזטים, אותם מתאבנים קטנים ונפלאים האופייניים למטבח היווני;‏ מוסד כזה מכונה בדרך כלל (מֶזֶדוֹפּוֹלֵיאוֹ, Mezedopoleío) או אוּזֶרי (Ouzerí), אם מגישים בו גם משקאות חריפים. ארוחה מהירה וזולה תוכלו גם למצוא לדוכן שווארמה (גירָדיקוֹ, Gyrádiko) או שיפודים (סוּפְלָדיציקוֹ, Souvlatzidiko);‏ דוכנים אלה נפוצים בעיר רודוס ובאזורים שבהם מבלים התיירים.
פרט למטבח המקומי והיווני תמצאו ברודוס לא מעט מסעדות איטלקיות וטורקיות, עדות לתקופות שבהן היה האי תחת כיבוש, אבל פרט לכך אין באי הרבה גיוון קולינרי. יוצאת מכלל זה העיר רודוס עצמה, שם ניתן למצוא גם מסעדות אסיאתיות, סטייקיות אמריקניות ועוד. במלונות גדולים ומשפחתיים יש בדרך כלל מספר מסעדות עם תפריט בינלאומי מגוון.
היוונים אוכלים כמו הישראלים: ארוחת בוקר מינימלית של קפה ומאפה, ארוחת צהריים גדולה ומוקדמת יחסית (12:30-14:30) וארוחת ערב קלה מוקדמת (18:00-21:00). בעיר רודוס ובאזורי החוף המתוירים נפתחות רוב המסעדות לקראת הצהריים ונסגרות בסביבות 23:00, אבל בפנים הארץ ובדרום האי יש מסעדות שבהן המטבח פתוח רק בשעות הארוחות. במסעדות רבות כלולים דמי השירות בחשבון, אבל אם לא - אפשר להסתפק בכ-5-10%, בהתאם לאופי המסעדה. אוכל כשר, ראו תחת בתי כנסת ומוסדות יהודיים.

צמחונים וטבעונים

צמחונים לא יתקשו למצוא מה לאכול ברודוס;‏ בעיר הבירה יש שלוש מסעדות צמחוניות, אבל ברוב המסעדות המקומיות והאיטלקיות, גם באזורים הכפריים, תוכלו למצוא מנות עיקריות ללא בשר (ירקות ממולאים, פסטות וכן הלאה), אם כי חשוב לברר אם המנה בושלה בציר בשר. לטבעונים יהיה קצת קשה יותר, בשל הנוכחות הבולטת של גבינות עזים וחמאה במנות הראשונות, בקינוחים ובמנת המאצי המסורתית - אבל בעיר רודוס יש מסעדות לא מעטות שמציעות גרסאות טבעוניות למנות, ובשאר האי תוכלו בדרך כלל להרכיב ארוחה טעימה ממספר מזטים מקומיים וכלל-יווניים.

קניית מצרכים

דרך נהדרת לחסוך ולחוות את התרבות המקומית היא לקנות אוכל בסופרמרקטים ובחנויות מזון ולהכין בעצמכם ארוחות בוקר, ארוחות ערב וסנדוויצ'ים. בעיר החדשה של רודוס ולאורך החוף המזרחי יש מספר רב של סופרמרקטים מכל הסוגים, שפתוחים בדרך כלל מ-7:30 או 8:00 בבוקר עד 21:00 או 22:00 בערב. בדרום האי ובחוף המערבי נפוצות חנויות מכולת קטנות יותר, שהמחירים בהן גבוהים יותר (בשל עלויות השינוע), לצד חנויות המתמחות בסוג אחד של מוצרים (אטליז, חנות דגים וכד'). בכפרים המתמחים במוצרים מקומיים, כגון אֶמבּוֹנָה וסיאָנָה, יש חנויות ודוכנים שבהם מציעים מוצרים אלה לתיירים.