הקדמה

פגישה עם פרח בר היא עניין לשמוח בו.
מדי שנה בחודשים פברואר־מרץ מתקיימת פגישה - ספונטנית או מתוכננת - ביני לבין כלנית ורקפת, ביני לבין צבעוני או נורית.
בשנים האחרונות למדתי להכיר פרחי בר נוספים. למדתי לשים לב לקטנים שבהם, לאלו שבולטים פחות. למדתי לזהות את הכתמה ואת גזר הבר, את הציפורנית המצרית ואת הכרמלית הנאה, הדומה לה מאוד.
למידה מקרוב של פרחי בר העשירה את יומי וגרמה לי לעקוב בעניין אחר שינויים הפוקדים את האדמה שסביבי. עם הזמן הלכה והשתפרה היכרותי גם עם הפרחים הפשוטים והמוכרים ביותר דוגמת החרצית והחרדל. אלה, כך התברר לי, צופנים בחובם פרטים מרתקים והפתעות לרוב.
את מרבית הפרחים נפגוש באביב. מי שיטיבו להתבונן יגלו צמחי בר הפורחים בעונות נוספות, למשל העולש והשלמון שפריחתם גולשת לחודשים יוני ויולי, או הצלף שפרחיו המרהיבים הם פרחים של קיץ, תלויים על שיח קוצני הניצת מתוך חומת אבן, או מתוך שדה קצור ואחיד בצבעי זהב.
זו השנה השלישית או הרביעית שבתחילת החורף אני זורעת סביב לביתי פרחי בר. תורמוס הוא המועמד המוביל לזריעה. השנה אנסה לצרף אליו פרח נאה שהכרתי באביב: אגרוסטומה עדינה.

אני סקרנית לקראת החורף הקרב. אלו פרחים אלמד להכיר השנה? האם אצליח לשפר את יכולתי לזהות צמח לאורך כל שלבי גדילתו - מנביטה ועד התייבשות הזרעים והפצתם?
הפריחה מעוררת תחושה של התמלאות. תחושה של הכרת הטוב, של הכרת תודה לטבע שסביבנו, ועל שאנו נמצאים באזור גאוגרפי עשיר ומגוון בצמחייה.
זה זמן שאני חושבת על המאבק לשימור פרחי הבר. המאבק הזה מוזכר בהקשרים רבים. רק לאחרונה הבנתי שאני זוכרת אותו מילדותי, שהוא נוגע לי בכל כך הרבה מובנים. הייתי שם כשהמורה נכנסה לכיתה, ובסבר פנים חמור הסבירה לנו, התלמידים, שאם נקטוף פרחים הם פשוט לא יהיו.
אני תוהה מדוע המאבקים שאני שותפה להם כל כך קשים? למה אני לא מצליחה לשמור על פלאי הארץ הזו עבור ילדיי? הרי אילולא יצאה אז החברה להגנת הטבע למאבק, הפרחים שאני כל כך נהנית מהם כיום, שילדיי גדלים לצידם והם חלק בלתי נפרד מהנוף שלנו, אולי כבר לא היו כאן. כפי שקרה לים המלח - מראה הים שהציף את עיניהם של הנוסעים בכביש שלצידו, מהמראות היפים שראיתי בחיי - חקוק בזיכרון ובתמונות, אבל לא עוד בנוף.
לא קל למי שבוחר להיאבק על נושאי סביבה. בשונה מאותו מאבק על פרחי הבר, דומה כי רבים מהמאבקים היום נידונים לכישלון. יש מי שעומד מולם במלוא העוצמה. אדם יוצא מהרצאה בה למד על כמויות הפסולת הבלתי נתפסות אותן מפנה העירייה או המועצה מדי חודש או מדי שנה, ואודות סכומי הכסף המופנים למטרה זו. הוא נסער, הוא בטוח שיפסיק להשתתף במחזה האבסורד, ישקול מעתה את צעדיו, יפחית משמעותית צריכת אריזות ופלסטיק לסוגיו. אלא שההרצאה ניתנה פעם אחת, ואילו התעמולה הנגדית ממשיכה בכל רגע נתון: שלט חוצות, פרסומת לנייד, ג’ינגל עדכני. כל מעודדי הצריכה למיניהם בהרעשה מתמדת - משכיחה הבטחות וממיסה התנגדויות.
המאבקים שלנו, אנשי הסביבה, נדמים לעיתים חסרי תוחלת.
בעשור החולף עסקתי לא מעט בנושאי סביבה. מרביתם נוגעים באדמה. אני מעבדת מטע אורגני במשק של אבי, אני מקדמת מעבר לגינון בר־קיימה ביישוב בו אני גרה.
נעים לי לצאת לגינה, להימצא בחברת הצמחים.
בהליכה התחלתי לעסוק זה מקרוב. הליכה כדרך להגיע ממקום למקום, השבת ההליכה לחיי היום־יום, לחול ולשבת. לשגרה ולפנאי.
למעשה, אפשר לומר שאחרי שנים רבות של הליכה בפועל, התיישבתי יום אחד לכתוב עליה. ויחד עם הכתיבה גם לחשוב עוד, לנסות להבין - איך קרה הדבר שנטשנו אותה. לנסות להאמין בשובה.
אישה הולכת לא באמת יכולה להסתתר בתוך ארון, ובכל זאת אני מרגישה שזה עתה יצאתי ממנו. בטרם התחלתי לכתוב לא נכנסתי לשיחות על הליכה, ההפך הוא הנכון - נמנעתי מהן. לא פעם נשאלתי: “למה ברגל?״ לעיתים מישהו תהה בקול רועם: “אין לך אוטו?״ לא עצרתי לענות שטוב ללכת, שעדיף לצעוד. מלמלתי תשובה רפה ונבוכה, אולי אף הרגשתי בתוכי שאני עושה משהו לא נכון, שוגה באופן שעדיין לא ברור לי דיו.

גם עתה, כשהנושא הפך עבורי לעיסוק משמעותי, אני עדיין מוצאת עצמי חוששת. אמש הגעתי לפגישה עם מתווך דירות בהליכה. את האוטו החניתי בשכונה סמוכה ויצאתי לשורה של סידורים, בהם גם הפגישה עם המתווך. תוך כדי הליכה לפגישה שאלתי את עצמי: מה אם מסיבה כלשהי ישאל אותי איפה האוטו שלי או איפה אני חונה?
עדיין אין בי האומץ להגיד שאני נעה ברגל.
אני משוחחת עם חבריי והשיחות מלמדות אותי רבות. למעשה, גם חבריי העוסקים כמוני בנושאי סביבה נמנעים מהליכת יום־יום. הם מציינים באוזניי שהליכה גוזלת זמן, שהיא לא משתלבת בשגרת יומם.
מאבי שמעתי פעם ועוד אחת שאנשים לא יעשו משהו שלא נוח להם. כשדיברנו על הפחתת צריכה היה אומר: “מה תעשי שאנשים רוצים לחיות טוב?״ דווקא הזמן שעבר מאז התחלתי לעסוק בנושאי סביבה מלמד שהוא לא בהכרח צדק. בתחומים מסוימים ניכר שהנוחות והיעילות מפנות מקומן לטובת שיקולים אחרים. לפחות אצל מי שנושאי סביבה קרובים לליבו.
אני מתבוננת במאבק בכלי הפלסטיק החד־פעמיים. כשאני כותבת שורות אלה ניתן לומר שהמאבק הזה מתחיל לשאת פירות, מתחיל לחלחל. אני זוכרת את עצמי אימא צעירה, לפני שנים, מתלבטת בין סוגים שונים של צלחות לקראת יום ההולדת של בני הבכור. טרם שמעתי על נזקי החד־פעמי, טרם עסקתי בנושאי סביבה. השימוש בכלים אלה היה קל ונוח. עבור מי שלא מכיר את נזקיהם, המחיר שנלווה לשימוש בכלים חד־פעמיים מסתכם בעלותם הכספית, בזמן צירופם לעגלת הקניות בחנות, לפריקתם בבית ולפינוי שקית אשפה גדולה בעלת נפח רב ומשקל אפסי לפח שניצב ברחוב. הדבר דומה למחיר שגובה מאיתנו נסיעה באוטו: זמן לתדלוק, כסף לדלק.
כיום, כאשר אני וחבריי נפגוש בחנות כלים חד־פעמיים, לא נקשר בינם לבין חיסכון בזמן או לבין נוחות. אפילו לא בינם לבין חיסכון במים. ההקשר שקיים אצל רבים מאיתנו עבור כלים אלה - חדשים ומשדרי עליצות ככל שיהיו או פזורים ומרופשים אחרי שימוש בשטח - הם נתפסים בעינינו כסמל של ביזיון סביבתי. כאויב. כתקלה.
רבים מאיתנו לא מקשרים, או מפסיקים אט־אט לקשר, בין הצורך בכלי אוכל לבין כלים חד־פעמיים. הם נדמים בעיננו פחות קשורים לנושא, פחות רלוונטיים לסדר היום בו בחרנו. ייתכן שהפסקנו גם לקשר בין חימום מגש של אוכל מוכן לבין הזנת הגוף. כל עוד נראה לנו סביר ומקובל לשפוך שקית אבקה לכוס מים רותחים כדי להכין מרק, היינו ודאי מתפלאים מאוד אם מישהו היה מציע לנו להמיר פעולה זו בחיתוך ואידוי ירקות.
אני ארצה לטעון שההשלכות של נסיעה במכונית אינן בהכרח פחות חמורות משל כלים חד־פעמיים או מזון מעובד. ייתכן שאף חמורות יותר. ככל שנהיה ערים להשלכות אלה, ככל שנזכור את קיומן, יהיה לנו קל יותר לנתק בין הצורך שלנו להתנייד לבין התנעת המכונית.
ייתכן שהקשרים שפרמנו והקשרים החדשים שטווינו במקומם, בנושאים כמו כלי הפלסטיק החד־פעמיים או המזון המעובד, יהיו לנו לעזר ביום בו נחליט שהגיעה העת להשיב לחיינו את ההליכה, כדרך של התניידות. גם אם הדבר לא יתאים לכולם ולא יתאים בכל מצב, הלוואי ונתחיל לראות את נסיעותינו ואת השימוש שלנו במכונית באור אחר.

ימים יגידו אם יש סיכוי לשינוי בנקודה זו. אם אכן קרוב היום בו נעדיף - כיחידים, כמשפחה, כקהילה, כקבוצה - להפחית ולהמעיט ככל האפשר בנסיעותינו בגבולות הקילומטר הראשון ואף מעבר לו.
האם ניתן דעתנו לשאלה למה? למה בעצם הפסקנו ללכת?
ולסיומה של הקדמה זו אעיר: אני גרה במושב קטן ומחוץ לעיר. מטבע הדברים אזור עירוני צפוף מתנהג באופן שונה, והדברים שאני כותבת נוגעים לו פחות. בעיר, הבחירה בהליכה וברכיבה על אופניים כדי לנוע בין מקומות מקובלת על רבים.
במרחב הכפרי - ברובו, בפרוורים, המצב שונה. הגרים ביישובים אלה משתמשים במכונית באופן גורף כאשר הם יוצאים את ביתם.