מבוך הלבירינת העתיק הוא סמל מושלם למסעה של לוחמת הלידה;‏ הלבירינת אינו מסמל את הלידה כאירוע רפואי, אלא את החוויה הפנימית של האישה ושל הזוג. לפני שהלידה מתחילה, לפני שאת נכנסת אל לבירינת-הלידה שלך, את ניצבת על הקרקע המוכרת של כל מה שאת יודעת ומאמינה. עם תחילתה של הלידה, בין שמדובר בציר הראשון, בירידת מים או בהגעה לתור שנקבע להשראת לידה או לקיסרי, את חוצה את הסף ונכנסת אל הלא-נודע.

בשבילי הלבירינת

בתוך הלבירינת הדרך מתמשכת, מתעקלת ומתפתלת, ומובילה בסופו של דבר למרכז, וממנו בחזרה החוצה. בניגוד למבוך המוכר יותר, בלבירינת אין כאמור שבילים ללא מוצא או צורך לבחור בשביל הנכון. כל רגע, כל צעד, כל מאמץ במבוך הלידה שלך, מקרבים אותך קצת יותר לרגע היציאה של התינוק/ת. התפניות החדות, עם זאת, משבשות את חוש הכיוון שלך וגורמות בלבול, ספקות ותחושה עמומה שהלכת לאיבוד. בתוך הלבירינת את מרגישה שאת מתקרבת ומתרחקת ושוב מתקרבת, והמסע לעבר המרכז מסמל שחרור, התמסרות והרפיה. במבוך, כמו בלידה, אינך יכולה באמת לראות כמה כבר התקדמת, או כמה את קרובה למרכז, ואין זה אלא טבעי לחפש דרך מילוט או לרצות לוותר. אבל בלבירינת-הלידה אין קיצורי דרך ואין אפשרות נסיגה. יש רק דרך אחת להגיע ללידה של התינוק/ת שלך: להמשיך להתקדם צעד אחר צעד - גם כשאת מרגישה אבודה או רוצה לסגת - עד שאת מגיעה למרכז של מבוך הלידה שלך.
המרכז, הלב, של מבוך הלידה מסמל את מקום הלידה, המוות והלידה מחדש: לידה של תינוק, מותה של העלמה-שעוד-לא-ילדה ולידה שלך מחדש כאימא. החלל הריק שבמרכז מעודד תודעה פתוחה וחיבור פנימה. השהייה בו כרוכה בהתמודדות עם אובדן ציפיות, אמונות ואף חלקים של העצמי. את עשויה להרגיש בו כיצד נלקחים, או נושרים ממך מחסומים תודעתיים ואמונות, במעין "מוות (נפשי, תודעתי) קטן".

כשהלידה מתקדמת את עשויה למצוא עצמך במצב תודעה שונה, שבו מידע נקלט בצורה אחרת, תשומת הלב מופנית פנימה והיכולת לשחרר שליטה גדלה. התהליכים הפיזיים, המנטאליים והרגשיים שעוברים עלייך במבוך הלידה תומכים בחיבור שלך ללב ולאינטואיציה. ההגעה למרכז אינה סופו של המסע שלך. עלייך להסתובב ולעקוב אחר השביל המתפתל מהמרכז בחזרה החוצה, סמל ללידה וללידה מחדש.

זכרי שמפה אינה יכולה לספר הכול. מפורטת ככל שתהא, אין היא יכולה לחזות את מזג האוויר, את השקיעה היפהפייה, את בני הברית או את ההפתעות שתפגשי בדרכך, ואין ביכולתה להכין אותך לכל אלו. המפה שלך כלוחמת לידה אינה שלמה עד שאת חווה את המסע שלך בעצמך. רק כשאת טובלת כולך, גוף ונפש, במעמקי הלידה, את חווה חוויה ישירה, שמשלימה את המפה האישית שלך.

הלידה כלבירינת

הלבירינת מקנה חלופה טובה להסבר התיאורטי המקובל של 'שלבי לידה', ומספק תמונה ויזואלית נגישה, שמאפשרת להורים חיבור. הדרך המתפתלת מתארת את החוויה הפנימית של האם, בלידה ובתקופה שאחריה, בצורה מדויקת יותר מאשר העקומה שבעזרתה נהוג לשרטט את ההתקדמות בלידה. הלבירינת אינו סמל ללידה מסובכת או מרובת התערבויות רפואיות, אלא סמל למסע הפנימי בלידה (ובחיים!).
באופן אידיאלי, ההכנה, על שלביה המודעים והבלתי מודעים, מתרחשת עוד לפני הכניסה ללבירינת. שינויי הכיוון הפתאומיים מקבילים להפתעות בלתי צפויות או בלתי רצויות, שהן חלק מכל לידה ומכל הורות ראשונית. בדרך את עלולה לחשוב שחזרת לנקודת ההתחלה, שהלכת לאיבוד, או שאת מתרחקת מנקודת ה'סיום'. בלבירינת (ובלידה) אינך יכולה לדעת עד כמה את קרובה למרכז, כמה מִסָּךְ כל הדרך כבר עברת, או כמה את קרובה ליציאה או ללידה של התינוק/ת שלך.
בדיוק כשנדמה לך שנתקלת בקיר בלתי עביר בלידה, תגלי שאת למעשה בפנייה חדה, והשביל עצמו מוביל אותך בכיוון חדש. הלבירינת מזכיר לנו, שאיננו יכולים לחזות או לתכנן את כל מהלך הלידה - או החיים - שלנו. כל לידה היא לבירינת שמוביל למרכז, גם אם באחת התפניות החדות התברר לך שלא תוכלי לקבל אפידורל כפי שתכננת, או שהלידה הפכה ללידה קיסרית.
במהלך מסע חניכה, התודעה שלנו נוטה לחפש דרכי מילוט וקיצורי דרך. בלבירינת אין קיצורי דרך;‏ אם תנסי לחצות קווים כדי "להגיע" מהר יותר, לא תדעי כיצד להמשיך. זכרי: בלבירינת, ובלידה, אין מה לפצח או להבין. אין באמת אפשרות לטעות, השביל עצמו מוביל את ההולך בו;‏ אינך צריכה להתאמץ כדי לעשות את זה 'נכון', או לזכות בהערכה כיולדת או כאימא מושלמת. כשאת מבינה את זה באמת, כל כולך, תמצאי עצמך עוברת דרך שער האהבה (עוד על כך בפרק שבעת השערים).
מרכז הלבירינת יכול לסמל את שיאו של מסע החניכה, את הרגע ומקום הלידה של התינוק/ת שלך, או את הלידה שלך כאם. לאחר מנוחה והתכנסות עם הרך הנולד, מגיע הרגע להתחיל את שלב החזרה של המסע ההרואי. ...