| מקומות אחרים |
|
|
| גרסה להדפסה |
| לחצו כאן |
מדריך מומלץ בעברית:
מדריך מומלץ באנגלית:
מפה מומלצת:
|
סיןמתי לנסועהאביב (מרץ-אפריל) והסתיו (ספטמבר-אוקטובר) הן העונות הטובות ביותר לבקר בסין. הטמפרטורות בשעות היום נעות בין 20 מעלות ל-30 מעלות, אבל הלילות עלולים להיות מקפיאים ולפעמים גשום ועגמומי. עדיף להימנע מביקור בתקופות החגים, ובעיקר בראש השנה הסיני, אז קשה למצוא מקומות לינה ו/או להשיג כרטיסי אוטובוס/רכבת/טיסה.
גיאוגרפיהסין, המדינה השלישית בגודלה בעולם, גובלת מצפון במדבריות מונגוליה, ממערב ברמה הטיבטית ובהרי ההימליה וממזרח בים סין המזרחי ובים סין הדרומי. 22 המחוזות של סין וחמשת האיזורים האוטונומיים שבה כפופים לממשלת ביג'יין, וכך גם כ-5000 איים לאורך חופיה. הונג קונג ומאקאו הוחזרו הוחזרה לחיק סין, בתור 'איזור מנהלי מיוחד' (SAR). לאורך חופה הדרום מזרחי של סין יש מספר איזורים שנויים במחלוקת. טאיוואן - שהוויכוח האקוטי סביבה מתלהט מפעם לפעם - היא הידועה מביניהם. בנוסף קיימים חילוקי דעות לגבי קבוצת איי ספרטלי (Spratly) העשירים בנפט, שכל אחת מבין מדינות האיזור רוצה לשים עליה את ידיה ומשאבותיה, לגבי איי דיאויוטאי (Diaoyutai; שבפי היפנים נקראים איי סנקאקו), לגבי איי פארסל (Paracels; או סיסה, אם סין תצא כשידה על העליונה) ולגבי איי פסקדורס (איי פנגחו).
כל סוגי הטופוגרפיה כלולים בפנורמה הענקית של סין, החל מהרים גבוהים ועד מישורים חדגוניים. פני הקרקע יורדים מ'גג העולם' בטיבט, שבמערב, דרך הרמה שבמרכז מונגוליה הפנימית ועד המישורים של עמק נהר יאנגצה במזרח. בדרום מערב נמצאת רמת יונאן-גוויג'ו (Yunnan-Guizhou), שמלאה קניונים, נהרות, מפלי מים, מערות תת קרקעיות וצוקים גירניים, שהופכים אותה לאחד האיזורים המרהיבים ביותר במדינה. בפנים המדינה נמצאים מדבר טאקלאמאקאן (Taklamakan), אגמי מלח נודדים ושקע טורפאן (Turpan Depression; האיזור החם ביותר בסין, הידוע בכינויו 'נווה מדבר של אש'). השלגים המפשירים בהרים שבמערב סין וברמה הטיבטית זורמים אל ארבעה נהרות, שמשמשים כנתיבי הסחר העיקריים של המדינה: נהר יאנגצה, נהר חואנגחה ('הנהר הצהוב'), נהר מקונג ונהר סאלווין (Salween).
בהתחשב בגודלה של סין, אין שום פלא שיש בה מגוון רחב של צמחים ושל בעלי חיים. למרבה הצער, חלק ניכר ממורשת הטבע העשירה של המדינה נדיר כיום, נמצא על סף הכחדה או שנכחד כבר לגמרי, בעיקר בעקבות הרס של בתי הגידול, שנגרם על ידי חקלאות, עיור וזיהום תעשייתי. עם בעלי החיים האנדמיים לסין - שמספריהם הולכים ומדלדלים - נמנים דובי פנדה, נמרי שלג, פילים, כבשי בר אסיאתיות, יאקים, איילים, איילי קורא, איילי מושק, דובים, צובלים וטיגריסים. חובבי צפרות יוכלו לאתר עגורים, ברווזים, חוגות, אנפות וברבורים באגמים ובשמורת הטבע של סין (יש יותר מ-300 שמורות טבע).
עולם הצומח בסין הצליח לשרוד טוב קצת יותר, תחת משאם של מיליארד איש, אבל בירוא יערות, מרעה ועיבוד קרקעות אינטנסיבי גובים כולם את המחיר. קטעי היער הגדולים האחרונים שנותרו נמצאים באיזור הצפון מזרחי, הסוב-אנטרקטי, שסמוך לגבול רוסיה, ואילו בדרום הטרופי יש מגוון רחב של סוגי צמחייה, ביניהם יערות גשם. עם צמחיה השימושיים הרבים של סין נמנים הבמבוק, הג'ינסנג, האנג'ליקה (מלאכית) והגביעונית.
היסטוריהלפני המאה ה-20
הסינים טוענים להיסטוריה בת 5000 שנה. קיומה של השושלת הראשונה, השיה (Xia) לא הוכח עדיין מבחינה ארכיאולוגית, אבל מקובל לומר שהיא נמשכה משנת 2200 לשנת 1700 לפנה"ס, ועל פי האגדות קדמה לה שורה של מלכים, דמויי-אלים, שהעניקו לסין את מתנות החיים - הציד והידע החקלאי. קיומן של השושלות לאחר מכן לוט גם הוא בערפל, אבל הדברים הולכים ומתבהרים במשך השנים, בעקבות גילוי עדויות לחברות חקלאיות, שקיימו סוג של פולחן אבות.
בתקופת שושלת ג'ו (Zhou; בשנים 1100-221 לפנה"ס) נולד הקונפוציאניזם ונוסדה התפיסה המכונה 'מנדט השמים' - שלפיה ניתנה זכות השלטון לישרים ולא לרעים ולמושחתים, מה שהביא לתפיסה הדאואיסטית, המאוחרת יותר, שלפיה מובעת מורת רוחם של השמיים באמצעות אסונות טבע, כדוגמת רעידות אדמה, שטפונות ומכות חרקים.
הסינים אוחדו בפעם הראשונה בתקופת שושלת צ'ין (Qin; בשנים 221-207 לפנה"ס). השושלת האחידה את מערכת הכתב, ובתקופתה נשלמה בניית החומה הסינית. תקופת שושלת האן (206 לפנה"ס עד 220 אחה"ס), הבאה בתור, הביאה למאבקים צבאיים וליצירתן של שלוש ממלכות נפרדות. מעניין לציין שבמהלך מאות עקובות מדם אלו התרחשה גם פריחת הבודהיזם והאמנויות.
אחדות נוצרה מתוך התוהו ובוהו תחת שלטונה של שושלת סואי (Sui; בשנים 589-618) ויוצבה תחת שלטונה של שושלת טאנג (Tang; בשנים 618-908), שנחשבת בעיני רבים לתקופת השגשוג הגדולה ביותר בהיסטוריה של סין. כיבושים צבאיים החזירו לידי סין את השליטה על נתיבי המשי, והחברה הסינית הפכה 'בינלאומית' במידה שלא נודעה כמותה עד אז. הבודהיזם שגשג בתקופת שושלת טאנג, כשהוא מתפצל לשתי אסכולות עיקריות: אסכולת צ'אן (זן) וכת 'הארץ הטהורה' (בודהיזם סיני).
תקופת שושלת סונג (Song; בשנים 960-1278) התאפיינה בממשל חזק, בחידוש של לימודי הקונפוציאניזם, במנהל אזרחי ובמהפיכות אורבניות וכלכליות (היה זה במהלך המאה ה-13 שמרקו פולו התפעל מערי סין המשגשגות). שושלת יואן (Yuan; בשנים 1271-1368) המונגולית יוסדה על ידי קובלאי חאן, נכדו של הכובש המונגולי ג'ינגיס חאן. המונגולים ייסדו את בירתם במקום שבו נמצאת כיום בייג'ינג, וכוננו מנהל צבאי. נזיר בודהיסטי צעיר, בשם חונג-וו (Hongwu) לקח על על עצמו לעשות סדר בבלגן וייסד את שושלת מינג (Ming; בשנים 1368-1644), עם ביג'יינג ונאנג'ינג כערי בירה.
ספינות האירופאים הראשונות שעגנו לחופי סין היו ספינות פורטוגליות, שהגיעו בשנת 1516. בשנת 1557 הוקם מיסיון במאקאו, אבל רק בשנת 1760 הצליחו כוחות נוספים להבטיח לעצמם אחיזה בשווקים הסיניים. הסחר שגשג, אבל נוצר מאזן מסחרי שלילי מתמשך, כיוון שהבריטים רכשו מן הסינים כמויות גדולות של תה ושל משי, אך הצליחו למכור להם רק כמויות קטנות בהרבה של צמר ותבלינים. בשנת 1773 החליטו הבריטים לאזן את הספרים באמצעות מכירת אופיום. בשנת 1839 השמידו הסינים כ-20,000 תיבות אופיום שנתפסו על ידם, וזה היה בדיוק התירוץ שחיפשו לבריטים כדי להפוך את נוכחותם בסין לצבאית, ובשנת 1840 פרצה הראשונה ב'מלחמות האופיום'.
הקרבות וההסכמים שבאו בעקבותיהם הובילו לוויתור של סין על הונג קונג ולחתימתה על 'חוזה נאנג'ינג' המשפיל, שכתוצאה ממנו השתלטו הכוחות האירופאים על שטחי קרקע רבים באימפריה הסינית. הסינים קיבלו את הצעתה של ארה"ב לניהול מדיניות 'דלת פתוחה', שתאפשר סחר חופשי בין סין לכל המדינות, כאלטרנטיבה לשלטון זר כולל. השטחים הקולוניאלים של סין התאדו עד מהרה, כשווייטנאם, לאוס וקמבודיה נופלים בידי הצרפתים, בורמה בידי הבריטים וקוריאה וטאיוואן בידי יפן.
היסטוריה מודרנית
המחצית הראשונה של המאה ה-20 היתה תקופה של כיאוס מוחלט. אינטלקטואלים החלו לתור אחר פילוסופיה חדשה, במקומו של הקונפוציאניזם, בזמן ש'אילי המלחמה' (מנהיגים צבאיים שנותרו עוד מימי שושלת צ'ינג והסתמכו על צבאותיהם העצמאיים) ניסו לגבור על הכוחות האימפריליסטים. הגואומינדאנג (KMT, או 'המפלגה הלאומית'), בהנהגתו של ד"ר סון יאט סן, ביססה את כוחה בדרום סין והחלה לאמן 'צבא מהפיכה לאומי' (NRA). בנתיים הביאו שיחות בין הקומינטרן הסובייטי לנציגי המפלגה המרקסיסטית הסינית לייסודה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP), בשנת 1921. התקוות שהמפלגה הקומוניסטית הסינית תתאחד עם הגואמינדאנג נמנעו כתוצאה ממותו של סאן יאט סן ומהתחזקותו של צ'אנג קאי-שק מהגואומינדאנג, שהעדיף מדינה קפיטליסטית, הנתמכת על ידי דיקטטורה צבאית.
הקומוניסטים נחלקו לאלו שהתמקדו במהפיכה האורבנית לבין אלו שהאמינו שהפוטנציאל הגדול למהפיכה חברתית טמון דווקא בכפרים. מאו צה-דונג ביסס את צבאו בהרים של ג'ינגאנגשאן, ועד שנת 1930 כבר פיקד על צבא גרילה שמנה 40,000 איש. צ'יאנג יצא לארבע 'מערכות חיסול' נגד הקומוניסטים, וכולן הסתיימו בניצחון של הקומוניסטים. המתקפה החמישית של צ'יאנג כמעט הסתיימה בהצלחה, כיוון שהקומוניסטים החליטו, שלא בחוכמה, להפגש פנים מול פנים, עם חיילי הגואומינדאנג. כשהם מוקפים החליטו הקומוניסטים לסגת מג'יאנגסי ולפנות צפונה לכיוון שאנסי - 'המסע הארוך' של שנת 1934. הקומוניסטים חימשו את האיכרים שפגשו בדרכם וחילקו להם מחדש את הקרקעות שנגזלו מהם. במהלך המצעד נבחר מאו למנהיגה העליון של המפלגה הקומוניסטית.
בשנת 1931 ניצלו היפנים את המצב הכיאוטי בסין ופלשו למאנצ'וריה. צ'יאנג קאי-שק עשה מעט מאוד כדי לחסום את היפנים, שעד שנת 1939 כבר פלשו אל מרבית מזרח סין. אחרי מלה"ע השנייה, ולאחר כניעתה של יפן, היתה נתונה סין בעיצומה של מלחמת אזרחית כוללת. ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מאו צה-דונג על ייסודה של 'הרפובליקה העממית של סין' (PRC). צ'יאנג קאי-שק נמלט לטאיוואן. ארה"ב המשיכה להכיר בצ'יאנג כשליט הלגיטימי של סין.
הרפובליקה הסינית העממית החלה את ימיה כאומה פושטת רגל, אך שנות החמישים בישרו על עידן של רפורמה גדולה. בני העם הסיני 'נודבו' להילחם במלחמת קוריאה, ועד שנת 1953 נעצרה האינפלציה, הייצור התעשייתי חזר להיקף שלפני המלחמה, נמשכה הפקעת האדמות מידי בעלי הקרקעות וחלוקתן מחדש לאיכרים ותוכנית החומש הראשונה יצאה לדרך. התוצאה הטרגית ביותר של שלטון המפלגה הקומוניסטית היה ה'שחרור' (דהיינו פלישה) של טיבט, על ידי כוחות צבא סיניים, בשנת 1950. בתוך 20 שנה יכלה בייג'ינג לזקוף לעצמה את גלותו הכפוייה של המנהיג הרוחני הטיבטי, והובילה רצח עם של תרבות נפלאה. ההרס נמשך גם היום.
התוכנית הבאה היתה 'הקפיצה הגדולה קדימה', שנועדה להקפיץ את הכלכלה, לסטנדרטים של מדינות העולם הראשון. למרות שפע של להט מהפכני, נכשלה התוכנית בשל ניהול לא יעיל, בנוסף לשטפונות, לבצורת ולביטול המוחלט של הסיוע הסובייטי בשנת 1960. 'המהפיכה התרבותית הגדולה' (1966-70) ניסתה להסיט את תשומת הלב מאסונות אלו, באמצעות חיזוק מעמדו האישי של מאו, על ידי פרסום ספר הציטטות האדום הקטן שלו, טיהור המתנגדים וייסוד ה'משמרות האדומים'. אוניברסיטאות נסגרו, אינטלקטואלים נרצחו , מקדשים נותצו וכל זכר לעברה הקפיטליסטי של סין הוחרב עד היסוד.
הפוליטיקה של בייג'ינג נחלקה בין ג'ו אן-לאי, דנג סיאו-פינג והמתונים מצד אחד לבין הרדיקלים והמאואיסטים, בהנהגת אשתו של מאו, ג'יאנג צינג, מצד שני. כאשר ג'ו אן-לאי מת בשנת 1976, יצאו הרדיקלים כשידם על העליונה. חואה גופנג, יורשו הנבחר של מאו, הפך למנהיג המכהן. הכעס הציבורי כלפי ג'יאנג צ'ינג ותומכיה הגיע לשיא בכינוס של מפגינים בכיכר טיין אן מן, והתגובה הברוטאלית הביאה להיעלמותו של דנג, שהואשם בארגון הכינוס ה'אנטי מהפכני'. דנג שב לחיים הציבוריים בשנת 1977, וסין עמדה בפני צורך ברור למודרניזציה ולאידיאולוגיה חדשה.
כשדנג בראש, ובעקבות החתימה על ההצהרה הסינית-בריטית המשותפת, בשנת 1984, עלתה סין על מסלול של שיקום כלכלי, אם כי רפורמות פוליטיות לא היו קיימות כמעט בכלל. חוסר שביעות הרצון הכללית מהמפלגה הקומוניסטית, האינפלציה הגואה והדרישות ההולכות וגוברות לדמוקרטיה הובילו לתסיסה חברתית מקיפה - שהגיעה לשיאה בהפגנות של שנת 1989, שהובילו לטבח העקוב מדם בכיכר טיין אן מן.
לאחרונה
עם החזרת הונג קונג ומאקאו לידי סין, התוכנית 'מדינה אחת, שתי שיטות' העלתה הילוך. מנהיגותו של ג'יאנג זאמין התוותה נתיב חדש המבוסס על צמיחה כלכלית, ויורשו, הו ג'ינטאו, נחוש עוד יותר ללכת בדרך המודרניזציה הכלכלית. הפרות נמשכות של זכויות אדם, שחיתות ממשלתית וכלכלה שקופאת על שמריה באזורי הכפר הן הבעיות העיקריות העומדות לפתחה של סין, אך חברותה בארגון הסחר העולמי היא קפיצה אדירה קדימה - אם גם לא כזו שהיו"ר מאו היה מעלה בחלומותיו הפרועים ביותר.
המחסום הגדול ביותר שעומד בפני הגשמת הדגם של 'סין אחת' הוא האי הזעיר טאיוואן, שבעקרון קיבל את עקרון 'סין אחת', אך באורח פרדוקסלי מפרש את המונח בדרכו הטיוואנית הייחודית. סין הגיבה ברטוריקה ברוח 'כולנו אחים ואחיות', ולו כדי להוכיח שבכל משפחה קיימות בעיות מסוג זה או אחר, אך ליתר בטחון גיבתה את הדיבורים בהפגנת שרירים צבאית - מעין 'ליטוף' עדין על הראש מהאח הסיני הגדול והחזק יותר.
כלכלת סין מוסיפה להתפתח בקצב מדהים, והצמיחה המהירה מביאה עמה גם עלייה בצריכת האנרגיה (12% מכלל הצריכה העולמית, ועוד היד נטויה), לחץ על הסביבה ופער גדל והולך בין המחוזות המשגשגים לאורך החוף הדרומי והמזרחי לבין האזורים הפחות מפותחים בפנים הארץ. בייג'ינג מנסה להתמודד עם הסוגיות הללו; המערכת ההידרו-אלקטרית האדירה של סכר שלושת הערוצים נחנכה בשנת 2006, והממשלה השיקה מבצע לפיתוח מערב המדינה במטרה לפתות משקיעים לבוא לפנים הארץ. באזורי הכפר בסין חלה עלייה במספר המחאות וההפגנות, המכוונות לא פעם כנגד פקידות מושחתת. הממשלה נוקטת פיקוח הדוק על אמצעי התקשורת במדינה, ובונה את מה שמכונה 'חומת-האש הסינית' (Great Firewall of China) במטרה לסנן תכנים באינטרנט. עם אולימפיאדת בייג'ינג הקרבה והולכת, הקהילה הבינלאומית בוחנת בעין ביקורתית את הרקורד העכור של סין בכל הקשור לזכויות אדם - למשל הטיפול שזוכים לו חברי הפאלון גונג וקשרי המסחר שסין מקיימת עם מדינות מנודות כמיאנמר וצפון קוריאה.
תרבותרבים הדברים במערב שמקורם במזרח. החל באטריות, כדורגל, קליגרפיה, וקדרות וכלה בגלידה, אופרה, זיקוקים, אדריכלות ופילוסופיה. הסינים יצקו ברונזה כבר לפני 5000 שנה, ומקלות האכילה הופיעו זמן לא רב לאחר מכן. התרבות הסינית תרמה את אחת התרומות האמנותיות הגדולות לאנושות. למרבה הצער, חלק גדול מאוצרות האמנות העתיקים של סין נהרסו בתקופות של מלחמת אזרחים או נפוצו לכל עבר בעקבות פולשים זרים או אסונות טבע.
במאתיים השנה האחרונות עברה סין תהפוכות חברתיות וכלכליות עצומות, וכולן הותירו את חותמן בנפש האומה. התרבות הסינית ספגה מכה קשה בתקופת המהפכה התרבותית, מכה שהיא עדיין מנסה להתאושש ממנה. יש פער תרבותי גדול בין הונג קונג ומאקאו לשאר חלקי סין. על פניו, המושבות לשעבר הונג קונג ומאקאו אמנם מודרניות יותר, אך התרבות הסינית המסורתית השתמרה בהן יותר מאשר בשאר חלקי סין, מאחר שידה הארוכה של המהפכה התרבותית לא הצליחה לעשות בהן שמות.
חפצי קבורה היו חלק מן התרבות הסינית כבר בתקופה הניאוליתית (תקופת האבן המאוחרת; 9000-6000 לפנה"ס), החל מכדים טקסיים וכלי נשק ועד פסלי חרס, אבני ירקן וכלי פולחן מברונזה. כלי החרסינהה הראשון יוצר בסין במאה השישית לספירה, ואמנות זו הגיעה לשיאה בתקופת שושלת סונג.
המורשת הספרותית של סין עצומה, אבל למרבה הצער הקושי הרב בתרגומה הופך אותה ללא נגישה ברובה עבור הקורא המערבי. מבחינה מסורתית קיימים שני סוגי ספרות, הקלאסית (בעיקר קונפוציאנית) והוורנאקולרית (דהיינו כתובה בלשון העם, כמו למשל האפוסים מתקופת שושלת מינג).
המטבח הסיני מפורסם בכל העולם, הוא מגוון מאוד, ובהכללה ניתן לומר שאינו מיועד לעדיני נפש. הסינים עצמם אוהבים לומר שהם מוכנים לאכול כל דבר עם ארבע רגליים, חוץ משולחן. רוב הזמן, עם זאת, מדובר בהכנת מאכלים מתוחכמים ממספר מצומצם של מרכיבים בסיסיים. ניתן לחלק את המטבח הסיני לארבע קטגוריות איזוריות: מטבח בייג'ינג/מנדרין ושאנדונג (שמרכיביו הבסיסיים הם לחם מאודה ונודלס), מטבח קנטון וצ'אג'ו (בשרים וירקות מבושלים קלות), מטבח שנגחאי (שבו התפתח 'הבישול האדום' - בישול בשר או עוף במים עם רוטב סויה ותבלינים) ומטבח סיצ'ואן (מתובל וחריף, עם הרבה צ'ילי). תה הוא המשקה הפופולרי ביותר, אף שגם קוקה קולה (המקורית והזיופים) קנתה לה מקום בלב הסינים, ובירה היא ללא ספק המשקה האלכוהולי הפופולרי ביותר. 'יין' הוא מונח כללי ביותר, המתייחס לכל המשקאות שעברו חימצון ושהושרו בהם עשבים שונים - יש יין אורז ויינות המכילים לטאות, דבורים או נחשים כבושים. משקה אלכוהולי פופולרי נוסף הוא מאואטי (maotai), המוכן מדגני דורה, מריח כמו כוהל רפואי ויכול לשמש תחליף מצויין לדלק או כטרפנטין לדילול צבע.
שוחרי קולנוע מערביים רבים מהללים את הקולנוע הסיני, שקוצר הצלחה בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים ובבתי קולנוע איכותיים. לאחרונה הופיעו בזירה במאים מוכשרים, בני 'הדור החמישי', שלאחר המהפיכה התרבותית, ביניהם צ'ן קייגה (שלום לפילגש), ז'אנג יימו (שדות החיטה האדומים) וו זיניו וטיאן זואנגזואנג. הוסיפו להם את במאי סרטי האקשן ואמנויות הלחימה, ג'ון וו ורינגו לאם ההונג-קונגיים, והרי לפניכם תעשיית הקולנוע המפותחת והמצליחה של סין.
התיאטרון הסיני נקרא פעמים רבות 'אופרה', בשל התפקיד החשוב שממלאת בו המוסיקה, והתפתחו ממנו אמנויות שונות כדוגמת מופעי אקרובטיקה, אמנויות לחימה וריקוד מסוגנן.
|
|
|
| |
| מדריכים ומפות למדינה זו |
|
הכרות עם סין |
| עובדות על סין
|
| אתרים ופעילויות
|
| הגעה ועזיבה
|
| תחבורה
|
|
המידע בעמוד זה
מתורגם מאתר
|
|
|
|
