מעשה זוועה באישה ומזוודה
הנוסעת לא הסכימה להיפרד מהמזוודה בשום פנים ואופן. המזוודה שלה הכירה מקרוב את מדרכות וגשרי ונציה, היא טיפסה ברכבל לפסגות הרי הדולומיטים, שטה בסירות באגמי איטליה והתגלגלה ברעש בסמטאות ערי טוסקנה העתיקות. הנקמה הוגשה קרה.
באחד הטיולים לאיטליה נחתנו בשדה התעופה של ורונה. עם ההגעה לעיר ירדתי עם כל הקבוצה מהאוטובוס כדי לטייל בעיר היפה. אחת הנוסעת ירדה עם המזוודה. שאלתי אותה למה היא לא משאירה את המזוודה, כמו כולם, בתא המטען של האוטובוס והיא השיבה שהיא לא סומכת על האיטלקים. הסתבר שכמה שבועות לפני שיצאנו לטיול, התפרסמה ידיעה באחד העיתונים בארץ, אודות אוטובוס תיירים שנגנב ברומא עם כל המזוודות שהיו בו. הגברת קראה את הידיעה ומאז "היא לא סומכת על האיטלקים".
ניסיתי להסביר לה שאין לה מה לדאוג, שנהג האוטובוס שומר על האוטובוס כשאנו מטיילים, לשווא. הגברת בשלה ולא מוכנה להשאיר את המזוודה באוטובוס. כך זה נמשך לכל אורך הטיול. המזוודה שלה הכירה מ'קרוב' את מדרכות וגשרי ונציה, היא טיפסה ברכבל לפסגות הרי הדולומיטים, שטה בסירות באגמי איטליה והתגלגלה ברעש בסמטאות ערי טוסקנה העתיקות.
לקראת סוף הטיול הגענו לרומא. ביום האחרון לפני החזרה לארץ, הגענו לותיקן לביקור בכנסיה הראשית של העולם הנוצרי.
הגברת ירדה כמובן מהאוטובוס עם המזוודה. בתום הסיור בכנסייה קבעתי זמן שעל כולם לחזור לאוטובוס ומשם, ניסע ישירות לשדה התעופה.
בשעה שקבעתי הגיעו הנוסעים. ספרתי אותם והגברת עם המזוודה היתה חסרה. המתנתי כמה דקות נוספות והחלטתי לנסות ולחפש אותה. חזרתי בריצה לכנסייה, הקפתי את הכיכר הענקית שבחזיתה, בדקתי בחדרי השירותים וחזרתי בתקווה שאולי היא כבר חזרה בכוחות עצמה.
התבדיתי. הגברת והמזוודה נעלמו. בינתיים הזמן החל לדחוק וידעתי שעלי לצאת לשדה התעופה בדקות הקרובות, אחרת קבוצה שלמה עלולה לפספס את הטיסה לישראל.
בתחילת כל טיול אני מחלק לנוסעים את מספר הטלפון שלי. אני מדגיש בפניהם שאם יקרה משהו, או אם הם לא ימצאו את הקבוצה, הדבר הראשון שעליהם לעשות זה להתקשר אלי.
ההיא, הנוסעת עם המזוודה, כמובן שבאה לטיול בלי טלפון סלולרי. בכלל, במהלך הטיול היא התגלתה כ'חסכנית' גדולה והשתדלה מאוד שלא להוציא כסף (למרות היותה אישה אמידה מאוד).
חלפה כבר למעלה מחצי שעה - הנוסעת והמזוודה לא נראו באופק.
בלית ברירה הוריתי לנהג לנסוע לשדה התעופה. ביקשתי מחברי הקבוצה להסתכל החוצה ואולי, במקרה, יגלו את הנוסעת הנעדרת.
הרגשתי נורא ודאגתי מאוד. מעולם לא קרה לי דבר כזה. בדרך לשדה התקשרתי לחברת הנסיעות בארץ ועדכנתי אותם. סיכמנו שאם הנוסעת לא תהיה בשדה התעופה, אפנה למשטרה המקומית והם, בארץ, יעדכנו את המשפחה, ויפנו לשגרירות ישראל ברומא.
האוטובוס הגיע לשדה ונכנס לרחבת החניה. הגברת עם המזוודה עמדה שם, ממתינה. ירדתי מהאוטובוס במרוצה, חיבקתי אותה, והמטרתי עליה שאלות: מדוע לא התקשרת אלי? ובכלל, איך הגעת לנמל התעופה?
היא השיבה שלא מצאה צורך להתקשר אלי, והמשיכה וסיפרה שהיא עלתה, בטעות, לאוטובוס של תיירים אמריקאים והגיעה איתם לשדה.
היא היתה אדישה. זה שכמעט קיבלתי התקף לב מרוב חרדה ודאגה לשלומה, לא הזיז לה. מבחינתה, היה יותר חשוב לחסוך את חצי היורו, שהיתה צריכה לעלות שיחת הטלפון אלי.
הטיסה שלנו לארץ יצאה במועדה וכשנחתנו, נפרדתי מכולם ליד מסוע המזוודות. כשהתכוונתי לצאת שמעתי צעקה "ח-י-י-ם".
הסתובבתי וראיתי את ידידתי, אשת המזוודות. "חיים" היא צעקה "חיים, המזוודה שלי לא הגיעה".
"יש!!....יש אלוהים!!!" השבתי לה בחיוך רחב ופניתי ליציאה.
נערה ומזוודתה. פסל של Angela Hunter
צילום: Thomas Nugent / ©
ניסיתי להסביר לה שאין לה מה לדאוג, שנהג האוטובוס שומר על האוטובוס כשאנו מטיילים, לשווא. הגברת בשלה ולא מוכנה להשאיר את המזוודה באוטובוס. כך זה נמשך לכל אורך הטיול. המזוודה שלה הכירה מ'קרוב' את מדרכות וגשרי ונציה, היא טיפסה ברכבל לפסגות הרי הדולומיטים, שטה בסירות באגמי איטליה והתגלגלה ברעש בסמטאות ערי טוסקנה העתיקות.
לקראת סוף הטיול הגענו לרומא. ביום האחרון לפני החזרה לארץ, הגענו לותיקן לביקור בכנסיה הראשית של העולם הנוצרי.
הגברת ירדה כמובן מהאוטובוס עם המזוודה. בתום הסיור בכנסייה קבעתי זמן שעל כולם לחזור לאוטובוס ומשם, ניסע ישירות לשדה התעופה.
בשעה שקבעתי הגיעו הנוסעים. ספרתי אותם והגברת עם המזוודה היתה חסרה. המתנתי כמה דקות נוספות והחלטתי לנסות ולחפש אותה. חזרתי בריצה לכנסייה, הקפתי את הכיכר הענקית שבחזיתה, בדקתי בחדרי השירותים וחזרתי בתקווה שאולי היא כבר חזרה בכוחות עצמה.
התבדיתי. הגברת והמזוודה נעלמו. בינתיים הזמן החל לדחוק וידעתי שעלי לצאת לשדה התעופה בדקות הקרובות, אחרת קבוצה שלמה עלולה לפספס את הטיסה לישראל.
בתחילת כל טיול אני מחלק לנוסעים את מספר הטלפון שלי. אני מדגיש בפניהם שאם יקרה משהו, או אם הם לא ימצאו את הקבוצה, הדבר הראשון שעליהם לעשות זה להתקשר אלי.
ההיא, הנוסעת עם המזוודה, כמובן שבאה לטיול בלי טלפון סלולרי. בכלל, במהלך הטיול היא התגלתה כ'חסכנית' גדולה והשתדלה מאוד שלא להוציא כסף (למרות היותה אישה אמידה מאוד).
חלפה כבר למעלה מחצי שעה - הנוסעת והמזוודה לא נראו באופק.
בלית ברירה הוריתי לנהג לנסוע לשדה התעופה. ביקשתי מחברי הקבוצה להסתכל החוצה ואולי, במקרה, יגלו את הנוסעת הנעדרת.
הרגשתי נורא ודאגתי מאוד. מעולם לא קרה לי דבר כזה. בדרך לשדה התקשרתי לחברת הנסיעות בארץ ועדכנתי אותם. סיכמנו שאם הנוסעת לא תהיה בשדה התעופה, אפנה למשטרה המקומית והם, בארץ, יעדכנו את המשפחה, ויפנו לשגרירות ישראל ברומא.
האוטובוס הגיע לשדה ונכנס לרחבת החניה. הגברת עם המזוודה עמדה שם, ממתינה. ירדתי מהאוטובוס במרוצה, חיבקתי אותה, והמטרתי עליה שאלות: מדוע לא התקשרת אלי? ובכלל, איך הגעת לנמל התעופה?
היא השיבה שלא מצאה צורך להתקשר אלי, והמשיכה וסיפרה שהיא עלתה, בטעות, לאוטובוס של תיירים אמריקאים והגיעה איתם לשדה.
היא היתה אדישה. זה שכמעט קיבלתי התקף לב מרוב חרדה ודאגה לשלומה, לא הזיז לה. מבחינתה, היה יותר חשוב לחסוך את חצי היורו, שהיתה צריכה לעלות שיחת הטלפון אלי.
הטיסה שלנו לארץ יצאה במועדה וכשנחתנו, נפרדתי מכולם ליד מסוע המזוודות. כשהתכוונתי לצאת שמעתי צעקה "ח-י-י-ם".
הסתובבתי וראיתי את ידידתי, אשת המזוודות. "חיים" היא צעקה "חיים, המזוודה שלי לא הגיעה".
"יש!!....יש אלוהים!!!" השבתי לה בחיוך רחב ופניתי ליציאה.
רוצה להיות אזרח העולם?
