אופנוען חשוד עוקב אחרינו
האוטובוס עצר ובזווית העין ראיתי שהאופנוע בלם בדיוק מול דלת האוטובוס, קרוב אלי. נעמדתי דרוך קרוב לדלת, אמרתי לג'ובאני שיפתח את הדלת ושייצמד אלי מאחור. ג'ובאני הסתיר אלה מעץ מתחת לכיסא שלו, פעם הוא סיפר לי עליה ואמר שזה "למקרה חירום". הוא שלף את האלה, פתח את הדלת ונעמד במהירות עם האלה בידו...
זה קרה בצפון איטליה. הייתי עם אוטובוס מלא בנוסעים, עשינו דרכנו ליום טיול במרומי הרי הדולומיטים האיטלקיים, כשחלפו האופנוענים על פנינו. הם לבשו מעילי עור שחורים, חבשו קסדות שחורות ועקפו אותנו במהירות הבזק, ברעם מנועים שחדר גם דרך שכבות הבידוד והמיזוג של האוטובוס בו נסענו.
שיירות אופנועים בהרי אירופה הן לא מחזה נדיר. פעמים רבות יצא לי לפגוש אותם בתחנות דלק ובמסעדות לאורך האוטוסטרדות באירופה. הם תמיד נראו לי מאיימים, לבושים בבגדי עור הדוקים, עם שרירים משורגים וקעקועים בולטים. השיירה שעקפה אותנו היתה מורכבת מעשרות אופנועים כאלה, שנבלעו חיש מהר באופק.
כעבור כמה דקות של נסיעה חלפנו על פני אופנוען שעמד בצד הדרך. זיהיתי אותו כאחד מאלה שעקפו אותנו. עברו עוד כמה דקות של נסיעה וג'ובאני, נהג האוטובוס שלי, פנה אלי והיסב את תשומת ליבי למשהו שנראה לו מוזר "ברגע שעברנו את האופנוע" אמר ג'ובאני "הוא התחיל לנסוע אחרינו והוא לא עוקף אותנו".
ג'ובאני שגר בנאפולי, הוא הנהג הקבוע שלי כשאני מגיע עם קבוצות מטיילים לאיטליה. עם השנים שיננתי לו הוראות ביטחון ולימדתי אותו לדווח לי על כל מה שנראה לו חריג. הבטתי דרך מראת האוטובוס ואכן, מדי פעם הצלחתי לראות את האופנוען שרכב במרחק קבוע מהאוטובוס.
לא רציתי לעורר בהלה בקרב הנוסעים ודיברתי אל ג'ובאני בשקט. ביקשתי ממנו להאיט את מהירות הנסיעה וכך אולי האופנוע יעקוף אותנו. האוטובוס האט את מהירות הנסיעה. האופנוען האט אף הוא והמשיך לשמור על מרחק קבוע מהאוטובוס.
בינתיים המשכתי להתנהג כרגיל ולא הפגנתי את דאגתי למטיילים. כקצין מילואים בצה"ל וכמדריך טילים בחו"ל, אני מודע היטב לנושא ביטחון הנוסעים שלי ולא מזלזל בכל דבר חריג, שיכול אולי להוביל לפגיעה בקבוצה שאני מדריך. לנוסעים שהאזינו לי בקשב רב סיפרתי על ההיסטוריה של האזור בו אנו חולפים, כאשר תוך כדי מתן ההסברים, הצצתי מדי פעם, בחשאי ובלי למשוך תשומת לב, כדי לראות מה קורה עם האופנוען. חששותי התאמתו וראיתי שהוא ממשיך לרכוב אחרינו.
בהמשך הדרך, על פי התכנון, היינו אמורים לעצור להתרעננות וקיוויתי שעד אז האופנוען המאיים יחלוף על פנינו. זה לא קרה. ג'ובאני האט והאיץ מדי פעם את מהירות הנסיעה כדי 'לנער' מעלינו את האופנוען, אך ההוא בשלו, המשיך לשמור על מרחק נסיעה קבוע מהאוטובוס.
בטיולים, שלפוחית השתן של הנוסעים לוחצת הרבה יותר מהרגיל וידעתי שבדקות הקרובות, לא תהיה לי ברירה ונצטרך לעצור כדי לאפשר לנוסעים להגיע לשירותים. כשראיתי תחנת דלק לפנינו הוריתי לג'ובאני לעצור לחניה.
האוטובוס נכנס לרחבת חנייה גדולה של מסעדת דרכים. אמרתי לג'ובאני לחנות בחזית המסעדה ולא מאחוריה, חשבתי שאם האופנוען ירצה לנסות ולפגוע בנו, בחזית המסעדה שעמוסה באנשים, הוא יתקשה לעשות זאת.
האוטובוס עצר ובזווית העין ראיתי שהאופנוע בלם בדיוק מול דלת האוטובוס, קרוב אלי. נעמדתי דרוך קרוב לדלת, אמרתי לגו'באני שיפתח את הדלת ושייצמד אלי מאחור. ג'ובאני הסתיר אלה מעץ מתחת לכיסא שלו, פעם הוא סיפר לי עליה ואמר שזה "למקרה חירום". הוא שלף את האלה, פתח את הדלת ונעמד במהירות עם האלה בידו.
הדלת נפתחה, זינקתי החוצה ונעמדתי, כולי מתוח מצד ימין לדלת האוטובוס. ג'ובאני מיהר אחרי ונעמד כשגופו חוסם את הדלת. הנוסעים שלא הבחינו בנעשה, התכוננו לרדת מהאוטובוס ולא הבינו מדוע ג'ובאני לא פותח להם את הדלת האחורית.
האופנוען ירד מהכלי הכבד, העמיד אותו על רגלית הצד, נפנה לעברי והחל להוריד את הקסדה הגדולה שכיסתה את פניו. אגרפתי את כפות ידי, כל שרירי היו מתוחים ודרוכים. ג'ובאני היה מתוח אף הוא ולפת בחוזקה את האלה.
האופנוען הוריד את הקסדה, ראיתי פנים מחייכות של בחור צעיר. "שלום, אתם מישראל?" הוא שאל בעברית צחה ובמבטא צברי מובהק. השבתי לו בהנהון ראש. לא יודע עדיין מה בכוונתו לעשות. "קוראים לי יואב וידעתי שאתם יהודים" הוא חייך "כשעקפתי אתכם היה נדמה לי שראיתי מישהו באוטובוס שחובש כיפה ואז נזכרתי שהיום זה יום האזכרה של אבא שלי. אולי אתה מוכן לארגן לי מניין ושנתפלל מנחה לעילוי נשמת אבא שלי"?
נרגעתי והרגעתי גם את ג'ובאני. חשתי איך כל האוויר שהיה דחוס במתח בריאותי יוצא לו אט אט. במהלך הטיולים אני מבקש מכל נוסע שחובש כיפה לחבוש כובע, על מנת שלא נבלוט ביהדותנו. בתוך האוטובוס, אין כל בעיה עם חבישת כיפה.
הנוסעים שהחלו לרדת מהאוטובוס התקבצו מסביבנו והתרגשו מאוד לשמע בקשתו של האופנוען. חיש מהר התארגן לו מניין. יואב סיפר לנו שהוא חי שנים רבות בגרמניה ושהוא שכח את מועד האזכרה של אביו. מראה הנוסע שלי, שחבש כיפה לראשו, הזכיר לו שהיום הוא יום האזכרה. בגמר האזכרה המאולתרת והמרגשת מאוד, הודה יואב לכולנו ונפרד מאיתנו בחיבוקים.
כעבור שבוע, ביום האחרון לטיול צלצל לפתע הטלפון שלי. יואב, האופנוען, היה על קו "רציתי לספר לך שכל כך התרגשתי כשראיתי איך כל הנוסעים נענו לבקשה שלי והחלטתי, בגלל זה, לחזור לישראל, לחזור הביתה" הוא אמר בהתרגשות.
היה ברור לי שלא רק בגלל התפילה המשותפת הוא החליט לחזור. כנראה שהוא התלבט בעניין וההיענות של האנשים היתה בבחינת 'הקש ששבר אצלו את גב הגמל'.
המסקנה שלי היא אחת. הכי חשוב תמיד זה להקשיב לעצמנו, להיות נאמנים לעצמנו ולעשות רק דברים שגם מבפנים, ולא רק כלפי חוץ, אנחנו רוצים לעשותם. הכי גרוע זה להיות שבוי בתוך התדמית שיצרנו לעצמנו ולהאמין, שמה שחושבים עלינו האחרים, זה מה שנכון. אין לי ספק שיואב מימש את מה שהוא רצה וההיתקלות שלו בנו, רק זירזה אצלו את העניין.
אופנוען בצפון איטליה
צילום: חיים קוזניץ / ©
שיירות אופנועים בהרי אירופה הן לא מחזה נדיר. פעמים רבות יצא לי לפגוש אותם בתחנות דלק ובמסעדות לאורך האוטוסטרדות באירופה. הם תמיד נראו לי מאיימים, לבושים בבגדי עור הדוקים, עם שרירים משורגים וקעקועים בולטים. השיירה שעקפה אותנו היתה מורכבת מעשרות אופנועים כאלה, שנבלעו חיש מהר באופק.
כעבור כמה דקות של נסיעה חלפנו על פני אופנוען שעמד בצד הדרך. זיהיתי אותו כאחד מאלה שעקפו אותנו. עברו עוד כמה דקות של נסיעה וג'ובאני, נהג האוטובוס שלי, פנה אלי והיסב את תשומת ליבי למשהו שנראה לו מוזר "ברגע שעברנו את האופנוע" אמר ג'ובאני "הוא התחיל לנסוע אחרינו והוא לא עוקף אותנו".
ג'ובאני שגר בנאפולי, הוא הנהג הקבוע שלי כשאני מגיע עם קבוצות מטיילים לאיטליה. עם השנים שיננתי לו הוראות ביטחון ולימדתי אותו לדווח לי על כל מה שנראה לו חריג. הבטתי דרך מראת האוטובוס ואכן, מדי פעם הצלחתי לראות את האופנוען שרכב במרחק קבוע מהאוטובוס.
לא רציתי לעורר בהלה בקרב הנוסעים ודיברתי אל ג'ובאני בשקט. ביקשתי ממנו להאיט את מהירות הנסיעה וכך אולי האופנוע יעקוף אותנו. האוטובוס האט את מהירות הנסיעה. האופנוען האט אף הוא והמשיך לשמור על מרחק קבוע מהאוטובוס.
בינתיים המשכתי להתנהג כרגיל ולא הפגנתי את דאגתי למטיילים. כקצין מילואים בצה"ל וכמדריך טילים בחו"ל, אני מודע היטב לנושא ביטחון הנוסעים שלי ולא מזלזל בכל דבר חריג, שיכול אולי להוביל לפגיעה בקבוצה שאני מדריך. לנוסעים שהאזינו לי בקשב רב סיפרתי על ההיסטוריה של האזור בו אנו חולפים, כאשר תוך כדי מתן ההסברים, הצצתי מדי פעם, בחשאי ובלי למשוך תשומת לב, כדי לראות מה קורה עם האופנוען. חששותי התאמתו וראיתי שהוא ממשיך לרכוב אחרינו.
בהמשך הדרך, על פי התכנון, היינו אמורים לעצור להתרעננות וקיוויתי שעד אז האופנוען המאיים יחלוף על פנינו. זה לא קרה. ג'ובאני האט והאיץ מדי פעם את מהירות הנסיעה כדי 'לנער' מעלינו את האופנוען, אך ההוא בשלו, המשיך לשמור על מרחק נסיעה קבוע מהאוטובוס.
בטיולים, שלפוחית השתן של הנוסעים לוחצת הרבה יותר מהרגיל וידעתי שבדקות הקרובות, לא תהיה לי ברירה ונצטרך לעצור כדי לאפשר לנוסעים להגיע לשירותים. כשראיתי תחנת דלק לפנינו הוריתי לג'ובאני לעצור לחניה.
האוטובוס נכנס לרחבת חנייה גדולה של מסעדת דרכים. אמרתי לג'ובאני לחנות בחזית המסעדה ולא מאחוריה, חשבתי שאם האופנוען ירצה לנסות ולפגוע בנו, בחזית המסעדה שעמוסה באנשים, הוא יתקשה לעשות זאת.
האוטובוס עצר ובזווית העין ראיתי שהאופנוע בלם בדיוק מול דלת האוטובוס, קרוב אלי. נעמדתי דרוך קרוב לדלת, אמרתי לגו'באני שיפתח את הדלת ושייצמד אלי מאחור. ג'ובאני הסתיר אלה מעץ מתחת לכיסא שלו, פעם הוא סיפר לי עליה ואמר שזה "למקרה חירום". הוא שלף את האלה, פתח את הדלת ונעמד במהירות עם האלה בידו.
הדלת נפתחה, זינקתי החוצה ונעמדתי, כולי מתוח מצד ימין לדלת האוטובוס. ג'ובאני מיהר אחרי ונעמד כשגופו חוסם את הדלת. הנוסעים שלא הבחינו בנעשה, התכוננו לרדת מהאוטובוס ולא הבינו מדוע ג'ובאני לא פותח להם את הדלת האחורית.
האופנוען ירד מהכלי הכבד, העמיד אותו על רגלית הצד, נפנה לעברי והחל להוריד את הקסדה הגדולה שכיסתה את פניו. אגרפתי את כפות ידי, כל שרירי היו מתוחים ודרוכים. ג'ובאני היה מתוח אף הוא ולפת בחוזקה את האלה.
האופנוען הוריד את הקסדה, ראיתי פנים מחייכות של בחור צעיר. "שלום, אתם מישראל?" הוא שאל בעברית צחה ובמבטא צברי מובהק. השבתי לו בהנהון ראש. לא יודע עדיין מה בכוונתו לעשות. "קוראים לי יואב וידעתי שאתם יהודים" הוא חייך "כשעקפתי אתכם היה נדמה לי שראיתי מישהו באוטובוס שחובש כיפה ואז נזכרתי שהיום זה יום האזכרה של אבא שלי. אולי אתה מוכן לארגן לי מניין ושנתפלל מנחה לעילוי נשמת אבא שלי"?
נרגעתי והרגעתי גם את ג'ובאני. חשתי איך כל האוויר שהיה דחוס במתח בריאותי יוצא לו אט אט. במהלך הטיולים אני מבקש מכל נוסע שחובש כיפה לחבוש כובע, על מנת שלא נבלוט ביהדותנו. בתוך האוטובוס, אין כל בעיה עם חבישת כיפה.
הנוסעים שהחלו לרדת מהאוטובוס התקבצו מסביבנו והתרגשו מאוד לשמע בקשתו של האופנוען. חיש מהר התארגן לו מניין. יואב סיפר לנו שהוא חי שנים רבות בגרמניה ושהוא שכח את מועד האזכרה של אביו. מראה הנוסע שלי, שחבש כיפה לראשו, הזכיר לו שהיום הוא יום האזכרה. בגמר האזכרה המאולתרת והמרגשת מאוד, הודה יואב לכולנו ונפרד מאיתנו בחיבוקים.
כעבור שבוע, ביום האחרון לטיול צלצל לפתע הטלפון שלי. יואב, האופנוען, היה על קו "רציתי לספר לך שכל כך התרגשתי כשראיתי איך כל הנוסעים נענו לבקשה שלי והחלטתי, בגלל זה, לחזור לישראל, לחזור הביתה" הוא אמר בהתרגשות.
היה ברור לי שלא רק בגלל התפילה המשותפת הוא החליט לחזור. כנראה שהוא התלבט בעניין וההיענות של האנשים היתה בבחינת 'הקש ששבר אצלו את גב הגמל'.
המסקנה שלי היא אחת. הכי חשוב תמיד זה להקשיב לעצמנו, להיות נאמנים לעצמנו ולעשות רק דברים שגם מבפנים, ולא רק כלפי חוץ, אנחנו רוצים לעשותם. הכי גרוע זה להיות שבוי בתוך התדמית שיצרנו לעצמנו ולהאמין, שמה שחושבים עלינו האחרים, זה מה שנכון. אין לי ספק שיואב מימש את מה שהוא רצה וההיתקלות שלו בנו, רק זירזה אצלו את העניין.
המחבר הוא מדריך טיולים, יועץ לטיולים ומספר סיפורים. ניתן להזמינו לספר חוויות מיומנו של מדריך טיולים בטל׳ 050-5245480
רוצים לקרוא עוד על איטליה?
רוצה להיות אזרח העולם?
